יום ראשון, 6 באוגוסט 2017

עולמות מתנגשים

לפני מספר ימים, ביקרתי עם חברתי ספי ארליך, בלוגרית וותיקה ומוערכת, בערב הפתוח של מוזיאון תל אביב, בחסות חברת "קסטרו". עבר הרבה זמן מאז שנפגשנו ואחרי התעדכנות קצרה זה בחייה של זו, התפננו לדון בעניינים אחרים שברומו של עולם. בעת שטיילנו באחד מחללי המוזיאון בו הוצגו ציורי שמן מסוגננים של שטיחים פרסיים מעוטרים באורנמנטים בצבעי אדום עז, שאלה אותי ספי אם ראיתי את הפקת האופנהשצילמו בבי"ח אברבנאל. מיד עניתי שלא תוך שאני נדהם למשמע אוזני, לא רק מהדבר עצמו אלא גם מהעובדה שלא שמעתי על כך. להגנתי אציין כי העבודה במחלקה הפסיכיאטרית לנשים בבי"ח תל השומר ב4.5 השנים האחרונות הותירה לי מעט מאוד זמן להתעסק  באופנה.


לאלו מבניכם שאינם מעודכנים, במקביל לכתיבת כתבות אופנה, סטיילינג למגזינים וניהול בלוג זה, הספקתי לסיים 7 שנות לימודי רפואה. בדיוק לפני כחודש סיימתי עוד 4.5 שנות התמחות בפסיכיאטריה. עכשיו, אני רופא מומחה, מתפקד כסגן מנהל מחלקה פסיכיאטריה א' בביה"ח תל השומר, שהפכה להיות חלק מרכזי בחיים שלי, ובלית ברירה, הותירה מעט זמן ופנאי רוחני או נפשי לנבירה בחדשות, תמונות, סרטונים ושאר ירקות אופנתיים, בטח שלא כתיבה על אופנה.

אבל דווקא הסיפור על הפקת אופנה בבי"ח פסיכיאטרי, לכאורה מקום שבו נפגשים שני עולמות בהם עסקתי בשנים האחרונות, הותיר אותי מזועזע. כיצד הסכימו הרופאים שאמורים לטפל במסירות ולשמור על המקום המרפא אליו פונים אנשים בעיתות המצוקה והמשבר הגדולות בחייהם? מדוע הסכימו נציגי משרד הבריאות להפוך מקום אישי ופרטי כל כך עבור מטופלים רבים לשטח הפקר המופקד בידי אנשים זרים במטרה לקדם עניינים שטחיים? כיצד ניתן להפקיע מחלקה פסיכיאטרית, המגלמת בחובה כל כך הרבה משמעויות, לרוב כואבות, עבור כל כך הרבה אנשים לטובת שימוש ציני וקידום בגדים? מדוע להפוך מסגרת טיפולית ללא יותר מאשר תפאורה סטרילית עבור מגזין אופנה אינטרנטי קיקיוני?

במהלך ההתמחות שלי במחלקה הפסיכיאטרית, נחשפתי לאינספור סיפורים כואבים של מטופלות (ומטופלים), ראיתי את הסבל שבהתמודדות על מחלתם, המצוקה שכרוכה באובדן החופש וצורך לשהות במחלקה פסיכיאטרית סגורה, המחירים שגובה האשפוז הפסיכיאטרי, המשברים שנגררים לאחריו והשיקום הארוך והסיזיפי שנדרש לאחר סופו. אינני מבין כיצד ניתן לעשות שימוש כה ציני במקום כל כך טהור עבור המטופלים שלי וכיצד הסכימו אנשי משרד הבריאות ובית החולים לתת לכך יד. יתכן וראו בכך דרך לגיטימית "להנגיש" את ביה"ח הידוע לשמצה לציבור הרחב ולהפוך אותו ל"אופנתי". בתקציר ההפקה נכתב כי ההפקה היא מחווה "לאנשים השקופים". אבל הם אינם נראים בה כפי שהיא איננה רואה אותם, רק הופכת את אתר הטיפול בהם לתפאורה עבור תיעוד בגדים, פרפראזה דהויה ולא מוצלחת.

Nadja Auermann By Helmut Newton 

אופנה חיה וניזונה מניגודים. אופנה טובה היא אופנה הבועטת בטאבו, מאתגרת את המוסכמות ומאפשרת חשיבה מחדש על כל מה שהיה נראה לנו "מובן מאליו". אני עצמי מעריץ גדול של אופנה פרובוקטיבית, אדג'ית, שנויה במחלוקת ואוונגרדית. אני מתרגש כל פעם מחדש מצילומים הפרובוקטיביים של הלמונט ניוטון, שהפך קביים ואיברים תותבים לאירוטיים יותר ממה שניתן היה לדמיין, או מהפקות של קרין רויטפלד, שהפכה נושאים כמו פרווה או הסרט "שוער הלילה" (שעוסק במערכת יחסים בין ניצולת שואה לשובה שלה) להשראה עבור אין ספור הפקות אופנה בעשר השנים בהן ערכה את ווג פריז (2001-2011). ולמרות זאת אינני מצליח להבין ולהתחבר לרעיון, לא פחות משאינני מתחבר לביצוע.

Right: Crystal Renn by Tom Ford styled by Carine Roitfeld for Vogue Paris December 2010 / January
Left: Raquel Zimmermann by Mario Testino for Vogue Paris, August 2008

באופנה, כמו באופנה, שלא כמו בפרובוקציה לשם פרובוקציה, האסתטיקה הגבוהה, איכות הצילום, הדיוק בבחירת הדוגמניות ובסטיילינג של הבגדים, בעלי השפעה מכרעת - לא פחות מאשר הקונספט. אולם בהפקה הנידונה, גם עינו של הצופה הפחות מיומן תוכל לזהות כי גם מבחינה אסטטית, סגנונית ועיצובית, מדובר בכישלון חרוץ! הסטיילינג גרוע, הבגדים פשוטים, חלקם מקומטים, חסרי מעוף או השראה, השיער שטוח, כמו הבעות הפנים של הדוגמנית שתועדה באופן כושל בקומפוזיציה ובצילום חובבני – כל אלה הפכו מה שנדמה היה כרעיון טוב לכישלון חרוץ לא רק במובן הקונספטואלי אלא גם על פי אמות המידה האופנתיות.

יתכן והמעורבות הרגשית שלי בנושא היא שמעוררת אצלי את הסלידה הרבה להפקה זו גם אם נניח את העובדה שמדובר בהפקה גרועה. יתכן כי בנקודה הזו שבה עולמות נפגשים, עשוי להתרחש פיצוץ. אבל דווקא בגלל שגם אני לעיתים חטאתי בזמנו בציניות וחוסר רגישות כאשר אני דן בנושאים שונים ושנויים במחלוקת הקשורים לאופנה (כדוגמת משקל גוף, מחירי פריטים בעולם האופנה, שימוש בפרווה, אופנה מתקלה או מחזור ועוד), אני חושב שהמחשבה על ההפקה הזו הדגישה בפני עד כמה חשוב לשמור על רגישות בדיון האופנתי בסוגיות פחות אופנתיות.

*במידה ואתם זקוקים להתייעצות או עזרה מקצועית, הפעם לא בתחום האופנתי, אלא הפסיכיאטרי והנפשי, תוכלו למצוא את פרטי ההתקשרות איתי באתר החדש שלי: www.drfurman.co.il.  

יום ראשון, 22 בפברואר 2015

אופנה טראנס אטלנטית - NY - LA - TLV

עונת התצוגות לחורף 2015/16, שהחלה לפני כ 10 ימים בניו יורק, היא תקופה שעשויה להיות מרגשת ומתישה כאחד, לא רק עבור העיתונאים, הבלוגרים והקניינים שזוכים להיות נוכחים בתצוגות עצמן, אלא גם עבור כל אחד אחר שבוחר לסקר אותן מרחוק - דרך האינטרנט, בין אם מתוך "ביזנס" ובין אם מתוך "פלז'ר". המרדף אחר כל פיסת מידע כתובה או מצולמת, מהמסלול עצמו או מאחורי הקלעים, בין אם בנושא הבגדים ובין אם בנוגע לטיפוח ועיצוב השיער שליווה אותם או התרחשויות אחרות מהשורה הראשונה וכן הלאה, הופכים את עונת התצוגות למעושה תוך זמן קצר מאוד. לשבוע האופנה בפריז – שבוע האופנה האחרון והמעניין ביותר לטעמי, כולם מגיעים עם הלשון בחוץ ועיפרון שבור מרוב עצבים. עם השנים, נוכחתי לדעת שהאופן הנכון ביותר לגשת לתקופות התצוגות, דומה לאופן בו תופרים את ההוט קוטור - לאט ובקפדנות. הפעם, בחרתי להתייחס לשתי תצוגות משבוע האופנה בארה"ב, שהסתיים לפני כשלושה ימים, האחת הוצגה בחוף מזרחי והשנייה במערבי – מתוך התבוננות על החבילה הכללית כ"תצוגות", פחות מאשר "קולקציות").
 התצוגה של רודרטה - באתי בגלל המוזיקה ונשארתי בגלל הבגדים


האחיות מולווי הן שועלות וותיקות בעולם האופנה. הן הספיקו להלביש את מיטב הכוכבות ההוליוודיות, מקירסטן דנסט ועד לדקוטה פנינג, עיצבו תלבושות לסרטים הוליוודים (מי אמר "ברבור שחור" ולא קיבל?) וגייסו מאחוריהן עדת של מעריצים, שבראשם האפיפיור של עולם האופנה, הלא היא אנה וינטור. ולמרות שאינני איש דתי וגם לא מעריץ מושבע של רודרטה, את התצוגה של המותג ראיתי באופן אוטומטי, כחלק מרוטינת הדפדוף על השקופיות. ואם יש משהו שלמדתי אחרי קילומרטז' לא רע של דפדופים בשקופיות של סטייל.דוט.קום – זה שהתמונות לא מעבירות את התמונה המלאה, סרטון יו טיוב – הוא פקודת קבע לכל חייל שמעוניין לצלוח את משימת סיקור התצוגה. כך באמת נפלתי בקסמיה של התצוגה והתאהבתי בקולקציה - הרבה בגלל פס הקול שליווה את הבגדים, והורכב מקטעים של להקות רוק משנות השמונים ושירי אהבה על לבבות שבורים. וויב האייטיז של נערות סבנטיז מתבגרות ושדופות, שמתרפקות על פרטים דקדנטים ואקסטרווגנטים כדוגמת מקטורני משבצות, מכנסי טייץ צמודים עם תחרות חצי שקופות בצדדים או שמלות פאייטים, שנקנו עשור אחד קודם לכן ונלבשו בעשור שאחריו ליצירת מיקס בלתי אפשרי – בין אם במכוון ובין אם מחוסר ברירה. המראה הדיסטינקטיבי שידר על אותו תדר גל שהדהדה הקולקציה הקודמת שהציגו האחיות עבור המותג ונבדל מקולקציות קודמות בהיותו חד ונוקשה פחות, נטול רכות - אופטימי פחות אך בוגר, קר ומנוכר יותר. 

RODARTE FALL/WINTER 2015/16

מעבר לעיצוב הבגדים, עבודת הסטיילינג, לא פחות מהסט הלא שגרתי ועבודת הבימוי של צעדי הדוגמניות – השלימו את התמונה הכללית לכדי קונספט מהודק. הקומפוזיציה שיצרו המראות שעמדו בתחילת המסלול וההשתקפות של נורות הפלורוסנט הצבעוניות והרצפה האפורה בעלת הגוון המטאלי בצורה קוליידוסקופית, היו הרקע המושלם לשקופית שהציגו את הבגדים באתרים השונים עד שנראו כאילו עוצבו במכוון באופן גרפי - על ידי מחשב. המחשבה כי לאחר התצוגה הבגדים יחזרו לקולבים ויהיו למלתחה שלמה, כזו שניתן יהיה להרכיב מחדש וליצור אינסוף צרופים לקבלת מראה השונה לגמרי מזה שהוצג על המסלול, הדגישה את הפן המסחרי שבה והפך אותה לארצית מצד אחד אך בו זמנית גם חיזק השמימיות שבה.
התצוגה של טום פורד לחורף 2015/16– יש דברים שצריך להשאיר בעבר

תמונות מתצוגת האופנה נוטפת הכוכבים ההוליוודים (מג'וליאן מור, דרך פרגי וביונסה ועד לאליזבת' אולסד) של טום פורד לחורף 2015/16 שהופצו ברשת כמה שעות לאחר שהתקיימה בלוס אנג'לס אמש, עוררו בי סקרנות עזה לראות את אשר עולל פורד הפעם. מסלול התצוגה כוסה בעלי כותרת לבנים של ורדים ובתחילתו ניצב קיר מראות שמצידיו יצאו הדוגמניות אל האולם שהוחשך ליצירת אפקט דרמטי. הייתה זו התפאורה המושלמת לתצוגה דקדנטית, נשית וחושנית, בדיוק מהסוג שפורד ידע לעשות כל כך טוב כמנהל האומנותי של גוצ'י. למעשה, הסט היה זהה לסט של תצוגת האופנה שהציג פורד עבור קולקציית חורף 2003 של גוצ'י, שנה לפני שפרש מתפקיד המעצב הראשי במותג.
TOM FORD FALL/WINTER 2015/16

אבל הכמיהה לאותה התחושה המיסטית שאפפה את האורחים באותה תצוגה בלתי נשכחת, שבהתאם לכך גם נהנו לספר בתום התצוגה על ההתרגשות ותחושת המחנק או הקושי לעצור את הדמעות נוכח האווירה שאפפה את האולם באותה תצוגה, התנדפה כאשר שירי פופ של זמרים נוסח ריהנה-ביונסה-מילי החלו להתנגן ברקע והדוגמניות החלו לצעוד על המסלול במכנסוני ג'ינס, מקטורנים ששילבו בדי דנים ופרווה מנומרת או שמלות זמש ארוכות, כבדות ומסורבלות מעוטרות פרנזים. הקולקציה כולה, עם השפעות בולטות של שנות השבעים וסגנון המערב הפרוע (שני תמות בולטות בעיצובים של פורד לאורך הקריירה), שימוש בג'ינסים וצבעי זית, שמרה על צללית האולטרה-נשית שהודגשה על ידי חצאיות עיפרון צרות במיוחד, שסעים עמוקים לשמלות מקסי עשויות משי או מגפיים בגובה ברך, אך לא הייתה ראויה מספיק להיות מוצגת בסטינג מסוג זה. קטע המוזיקה בסגנון קלאסי שנוגן בחלקה האחרון של התצוגה, תאם את הסגנון הקלאסי, מתובל המיניות המאופקת שמאפיינת את טום פורד, התנגש עם המוזיקה העכשווית והטרנדית הכללית והדגיש את הקלישאתיות שבה.
TOM FORD FALL/WINTER 2015/16

ההשתוקקות לטיפה של נוסטלגיה והתרפקות על זיכרונות מהמורשת הענפה של פורד בגוצ'י לפני כעשור, התחלפה בתחושת החמצה שהעצימה את חוסר ההתאמה הצורם בין הבגדים, לסט ולמוזיקה או את היותם לא רלוונטיים להווה. יתכן והתוצאה המאכזבת היא פועל יוצא של היעדר עריכה מספקת של הפריטים ומחסור בעין חיצונית שתמתן ותשלים את זוויות ראייתו וסגנונו הכבד של המעצב (המשוחרר כעת מלחצים של תאגידים ומנכ"לים– בניגוד לתקופתו בגוצ'י). ואולי, כמו בתחומים אחרים בחיים, המרדף אחר והרצון לחוות שוב את אותה התחושה שנחוותה ברגע מסויים בעבר, קרי נוסטלגיה, נדונו מראש לכישלון, שכן לא רק תנאי המציאות אלא גם האדם המבקש לחוות אותה, שונים מאשר היו בעבר בנקודת הזמן החדשה. מעבר לכך, קשה היה להתחמק מלתהות מדוע חיכה פורד זמן כה רב עד שיוכל לשחזר את הסט הזה של גוצ'י? ומדוע עשה זאת דווקא עכשיו? לאחר שבתום חיפושים קדחתניים למציאת יורש לתפקיד המעצב הראשי בגוצ'י, במקום פרידה ג'יאניני, העלו בעלי המותג בחכתם את המעצב הצעיר, אלסנדרו מיקלה, בעל סגנון אקלקטי, בוהמיאני ואנדרוגני השונה בתכליתו מזה של פורד, שהוזכר בעצמו בין המועמדים לתפקיד. מבט נוסף על הקולקציה, הפעם דרך שקופיות, שהעניקו פרספקטיבה נטולת אמוציות, הפכו את התשובה לברורה.

GOLBARY SPRING/SUMMER 2015

ובינתיים, בזמן שמיטב העיתונאים והקניינים נדדו להם כמו ציפורים, מניו יורק ללונדון, שם נפתח אמש שבוע האופנה, בישראל התקיימה היום תצוגת האופנה של גולברי באירוע חגיגי במיוחד. אומנם לא מדובר במותג בינלאומי, אלא רק רשת אופנה מהירה מקומית, אבל גם זה מספיק כדי להעמיס אולם אירועים בנמל תל אביב במיטב העיתונאים (שנלכדו במרכזו של מסלול לבן), לקוחות נאמנים של המותג, משקיעים ואנשי ציבור (כגון עו"ד הפלילים ששי גז). איילת זורר, פרזנטורית המותג, שנמצאת בעיצומם של צילומים לסרט ההוליוודי המחודש "בן חור", הוטסה במיוחד לישראל על מנת לפתוח את התצוגה (וכיאה לכוכבת בינלאומית במעמדה, עמדה על כך ודרשה את סיימון אלמלם על הסטיילינג ואת מיקי בוגנים על האיפור). את התצוגה פתח אמיר חדד, ששר את שיר הפירסומת של גולברי לקולקצית קיץ 2015, שיר שקט, רומנטי ודביק, ממש כמו הבושם החדש שהשיק המותג וחולק לאורחי התצוגה. עושר רב של שמלות מיני או מקסי צמודות עשויות בדי כותנה פשוטים ולייקרה בצבעים של שחור, לבן, הדפסים צבעוניים ואדום, הרבה אדום, יותר בד אדום ממה שנראה אי פעם מחוץ לגליל, הוצגו על מסלול מרובע שבתוכו נכלאו העיתונאים שהגיעו לסקר את התצוגה, ממש כמוני. מקבץ שמלות הערב שחתם את התצוגה וכלל שמלות שחורות ששילבו בדים מבריקים ופאייטים, הייתה מרשימה מאוד על גופן של הדוגמניות אולם המחשבה על האופן בו יראו הבדים הזולים מהן הן עשויות והאופן בו יראו על "הנשים האמיתיות" שילבשו אותן, ניפץ את הבועה שניסו ליצור מארגני התצוגה. המעצב הראשי שעלה בחזה משורבב קדימה לצידה של איילת זורר אל המסלול בפינאלה נראה זחוח ומרוצה. לאחר שירד מהמסלול, נישק את רעייתו מחומצנת השיער שישבה בשורה הראשונה כספורטאי שזכה במדליה או כילד שסיים בי"ס תיכון. מהתחושות שניתן היה לקלוט בקהל, נראה שמידת שביעות הרצון של האורחים הייתה גבוהה פחות. 

יום חמישי, 16 באוקטובר 2014

ÇA ME REND ME DINGUE!

"קרלין סרף היא אקסנטרית. אין לה שמץ של מושג מה פרוש 'להיות משעמם'. בעזרת האנרגיה שלה, היא מפיחה חיים בפריטים שהיו יכולים להיתפש בקלות כסמל לאלגנטיות מיושנת וארכאית", תאר קרל לגרפלד את קרלין סרף דה דודזל בראיון לווג האמריקאי, ב1993. אני שמעתי עליה לראשונה בסרט " In Vogue: The Editor's Eye", שהפיק כמחווה לעורכי האופנה האגדיים שלו שבמשך מספר עשורים עצבו את האופנה שאנו צורכים. אחרי בירור קצר אודות הפרסונה שמאחורי הפקות האופנה במגזין, גיליתי את אישיותה הכובשת ומלאת ההתלהבות, חדוות החיים והטמפרמנט השוצף, האנרגיה שהיא קורנת מעצמה כמו מעיין עד, ונשבתי בקסמיה כמו שאר תעשיית האופנה. לקסיקון המילים המקורי שהפך לשפתה הצבעונית ומצב הרוח המרומם עד כדי מדבק הם חלק מאישיותה העשירה לא פחות מהמראה הראוותני והשופע שמאפיין את ההפקות בניצוחה.
מכנסי ג'ינס ומעילי פרווה, ערמות של שרשראות פנינים ויהלומים על הצוואר או מפרקי יד עמוסים צמידי זהב וכסף על דוגמניות לבושות חליפות טרנינג צבעוניות, נעלי ספורט לצד תיקי שאנל וצעיפי הרמס (וגם להפך), הם רק חלק מהשילובים הבלתי אפשריים המאפיינים את הסטיילינג של קרלין דה דודזל, 64, שהחלה את דרכה כסטייליסטית לפני כ4 עשורים.

יש דברים שאי אפשר להעביר בתמונות, ובשביל זה יש סרטונים:
CARLYNE CERF DE DUDZEELE


סרף, בת לרוזנת ממשפחת אצולה צרפתית, נולדה וגדלה בסאן טרופה. בשנת 1975, לאחר התמחות במגזינים הצרפתיים מרי קלייר ודהפש מוד, דה דודזל החלה לעבוד כעורכת אופנה באל הצרפתי. בתום 10 שנים בתפקיד, היגרה לניו יורק וקיבלה את התפקיד הנחשב כעורכת האופנה של הווג האמריקאי, תחת ניצוחה של גרייס מירבלה. למרות החופש האומנותי לו זכתה, סגנון העבודה האינטואיטיבי והעבודה מתוך אינסטינקטים, הצריכו פעמים רבות ישיבות מערכת ובריפים שקדמו לצילומים, היות ולא תמיד התקבלו בפתיחות הנדרשת על ידי העורכת הראשית. "אני אדם אינסטינקטיבי...מעולם לא פתחתי ספר בישול בחיי.. אני אוהבת ליצור על סט הצילומים מתוך אינסטינקט", אמרה דודזל באחד מהפרקים של התוכנית שלה, J'ADORE בערות WOWPRESENTS.

הסרטון שתמיד גורם לי לחייך - קרלין על הסט

ב1988, הייתה זו דה דודזל שהלבישה את הדוגמנית הישראלית מיכאלה ברקו במכנסי ג'ינס ועליונית מקולקציית ההוט קוטור של כריסטיאן לקרואה, בצילומי שער הגיליון הראשון של ווג תחת ניצוחה של אנה וינטור, שמונתה אז לתפקיד העורכת הראשית של המגזין. הסטיילינג השנוי במחלוקת ופורץ הדרך בזמנו, הצליח לגרום אפילו לאנשי ההדפסה להרים גבה ובהמשך גם להרים את שפורפרת הטלפון לפני הדפסת הגיליון רק כדי לוודא שלא מדובר בטעות. השער הסנסציוני (שצילם פיטר לינדברג) נכנס למאגר הדימויים האייקונים של עולם האופנה והפך את דה דודזל לאגדה בעודה בחיים, הרבה לפני ש"סטייליסט" הפך ממקצוע, לכת ולבסוף לקלישאה.



במהלך תקופתה בווג, עבדה דה דודזל לצד צלמים מובילים כדוגמת ריצ'רד אבדון, ארבינג פן, מריו טסטינו וסטיבן מייזל, איתו פיתחה קשר עמוק ומערכת יחסים מיוחדת. "כשאני עובדת עם מייזל, אנחנו נותנים זה לזה כל מה שיש לנו", אמרה על הקשר בינה לצלם בראיון לווג. במשך שנות השמונים והתשעים סייעה דה דודזל להגדיר את ה"לוק" של דוגמניות-על כדוגמת לינדה אבנג'ליסטי, כריסטי טרלינגטון, נעומי קמפבל וקלאודיה שיפר, שכונו אז "גלאמזונות". אופנת הגראנג' והמינימליזם של שנות התשעים, לא היו כוס התה של דודזל, שהמשיכה למרות זאת בשלה ולכן גם בלטה בחריגותה על רקע נוף אותה התקופה. "אני שונאת עצב, אני אוהבת לעשות כיף!", אמרה בראיון לווג בהקשר זה.

עוד ראיון - כי כשמדברים על קרלין; אין דבר כזה "יותר מידי"

קרל לגרפלד (שאנל), אזדין אליה, ג'אן פול גוטיה, אנה מולינרינרי, דיור הם רק חלק קטן מהמעצבים והמותגים איתם דודזל עבדה ושיתפה פעולה במשך השנים וגם כיום בקמפיינים ותצוגות אופנה. מעצבים כדוגמת דין ודן מהמותג "דיסקוורד", המעצב אדי ברגו והמותג האנגלי "ג'וזף", הקדישו לדה דודזל קולקציות שלמות. המעצב ג'רמי סקוט, בדומה לאלאיה (שאת בגדיו היא לובשת מאז 1981), הפך לאחד מידידיה הקרובים ביותר, והיא עובדת בצמוד אליו בכל הקשור לסטיילינג של הקולקציות, הקמפיינים והתצוגות עבור אדידס, המותג שלו, ולאחרונה גם עבור המותג מוסקינו, בו הוא משמש כמעצב הראשי החל מהשנה שעברה. פרט לכך, היא גם מלבישה כוכבות פופ לוהטות כדוגמת ריהאנה, מילי סיירוס וקטי פרי, שפיתחו גם הן חיבה עזה לעיצוביו הצבעוניים ומלאי ההומור של סקוט. דה דודזל ממשיכה בעבודת סטיילינג אדיטוריאלית עבור מגזינים מובילים, כדוגמת V, W, ווג, INTERVIEW ולאחרונה גם החלה לשמש כעורכת האופנה הראשית של מגזין LUCKY. את הבגדים, אגב, היא מקפידה לבחור בעצמה, "אני צריכה לגעת בבגד... אני עדיין מתרגשת מפריט של H&M באותה מידה שאני מתרגשת מפריט של הרמס", אמרה בראיון לניו יורק טיימס.

J'ADORE

בתוכנית שלה, "J'ADORE", בערוץ היו טיוב של World of Wonder, היא חולקת לא מעט מעולמה הפנימי העשיר עם מעריצים נאמנים וחובבי אופנה ומעורר בהם השראה אין קץ. זירת מדיה חברתית נוספת עליה דה דודזל הסתערה בהצלחה כבירה היא האינסטגרם וחשבון הפופולארי מונה קרוב ל-60,000 עוקבים, ובמילותייה שלה: "Ça me rend me dingue! I LOVE, I LOVE".

יום שני, 15 בספטמבר 2014

"מדד הליפסטיק" בשבוע האופנה של ניו יורק לקיץ 2015

"מדד הליפסטיק", הוא אינו שמו של מדריך טיפוח ויופי, גם לא שעשועון איפור נושא פרסים. מדובר בכינוי שהעניקו חוקרים לתצפית הסטטיסטית שלפיה קיימת העלייה בצריכת שפתוני האודם - בעיתות של משבר כלכלי ותקופות צנע. מדובר במגמה שנרשמה כבר בנפילת הבורסה הגדולה של שנות העשרים ולאחרונה, גם לאחר משבר מיידוף ב2007. כי כנראה שכאשר צריך לצמצם את ההוצאות, והמורל הלאומי צונח, הדחף האנושי (או נכון יותר, הנשי) לקניות רק "מלבלב ופורח" - "ואם אין כסף לרענן את הארון בעוד קומבינזון, למה שלא תקני שפתון?". זה עולה פחות, אבל בו זמנית עושה את העבודה ועונה על הכמיהה לרכישה, עד שיתעורר הצורך לספק את הדחף הבא. 


בשבוע האופנה לקיץ 2015 בניו יורק, שהסתיים בסוף השבוע שעבר, בלט בהיעדרו פיגמנט האודם שעל שפתיהן של הדוגמניות בתצוגות האופנה של כמה מהמעצבים המשפיעים ביותר בעיר בניהם טנקון, ג'יסון וו, פרבל גרונג, פרואנזה סקולר, רודרטה, מרק ג'יקובס, מיקל קורס ואלכסנדר וונג. תכשירי לחות לשפתיים היו ה"מקיאז' דה ז'ור" עבור רבים מהם. איפור השפתיים, מתקשר באופן אינטואיטיבי מתקשרת למאפייני נשיותה, חיוניותה ויופיה של האישה, מעבר להיותם נגזרת אופנתית כה מובהקת. ומכיוון שהבחירה להימנע ממעשה אינה פחותה במשמעותה מעשייתו, (היות ול"אין", "יש" משמעות), גם הבחירה שלא לאפר את השפתיים, היא בחירה מעניינת העשויה לטמון בחובה משמעויות שונות.
(משמאל לימין - MICHAEL KORS, MARC BY MARC JACOBS, JASON WU, PROENZA SCHOULER - SPRING/SUMMER 2015)

אלכסנדר וואנג, שהיה אחד המעצבים שהובילו את המגמה, התאים את מראה השפתיים המחוקות לקולקציה שלבשו הדוגמניות וששדרה דינאמיות, מודרניות (במובן העכשווי של המילה) אך גם מידה מסויימת של בורגנות כאחד. וואנג שילב אלמנטים ספורטיביים בדגמי "פרט אה פורטה דה לוקס", טרנינג מתאגרפים בסאטן מבריק - שולב עם מכנסי סיגר מגוהצים וסנדלי עקב עם רצועות דקות, חליפות טניס מבדי טכנו-פיקה מחוררים בלבן וירוק ועוד רפרנסים שונים לעולם האופנועים הדינאמי והספורט האתגרי. בקטגוריית האביזרים, הידוע כתחום הספציאליטה של וואנג, בלטו תיקים שבסיסם נראה כשתי סוליות נעליים עם "כרית קפיצים שקופה" אשר חוברו בחזיתם או נעלי עקב שאימומן עשוי מרצועות גומי שזורות שתי וערב, בצורה דומה לדגם נעלי ספורט של נייק וחבריו. פסי השחור והלבן ששולבו בשני הדגמים שפתחו את התצוגה והזכירו ברקוד, סימלו באופן מילולי ואולי גם מאגי, את הפוטנציאל המסחרי העצום של הקולקציה. 

ALEXANDER WANG | SPRING/SUMMER 2015

ההתקרבות של עולם ה"פרט אה פורטה" לעולם הספורט, היא אולי אחת המגמות הבולטות ביותר שהשתלטו על עולם האופנה בשנה האחרונה. מדובר בטרנד שהפך כה אוניברסאלי מבחינה אופנתית, עד שהצליח לחדור את המעטה האקסקלוסיבי והאליטיסטי של ההוט קוטור ולהשתלב כמעט בכל תצוגה בשבוע אופנת העילית האחרון (דבר שבא לידי ביטוי בין היתר בכך שדגמי הוט קוטור של בתי אופנה כדוגמת דיור או שאנל, שמחיריהם עשויים לעלות על מחירי מכוניות יוקרה, הוצגו על ידי דוגמניות הנועלות נעלי ספורט). מדובר בתהליך שהופיע מלכתחילה על מנת לענות על הצרכים שמספקים לנו הבגדים בחברה ובמציאות בה אנו חיים - חברה שבה יש פחות משמעות לראוותנות חד פעמית במחירים מרקיעי שחקים ויותר משקל מוטל על ערכים כדוגמת נוחות, נינוחות, רב תכליתיות, מחזוריות ודינאמיות. וכך, בדומה לעקרונות ההומאופתיה - בו הטוקסין, בכמות מזערית, עשוי גם לרפא - גם אלמנטים ספורטיביים עשויים להחזיר עטרה ליושנה להוט קוטור (שמוגדר כתחום הנמצא בסכנת הכחדה מזה כ40 שנה), להפוך אותו לרלוונטי ולקרב אותו למציאות ולהווה. מהמקום הגבוה הזה, הם מתורגמים לפרט אה פורטה ובהמשך גם לאביזרים ואיפור. במריחת שפתון שקוף, אישה מוותרת על הדרמטיות והפומפוזיות שלה, לטובת מראה יומיומי, נינוח שאינו בהכרח פשוט יותר.
BACKSTAGE ֲ ALEXANDER WANG S/S 2015 

המחיר הזול של תכשירי הלחות לשפתיים, שהופך את המראה הניטראלי לנגיש יותר עבור ההמונים, מקביל גם לגדילה העצומה של רשתות האופנה המנגישות עבור הציבור הרחב עיצובים שהועתקו הישר מהמסלולים. במידת מה, רשתות אלה מעצימות את הערך של סגנון אישי ואינטליגנציה אופנתית על פני מרדף אחר תכתיבים וקורבנות אופנה. שפתון שקוף, חסר ייחוד, יטה את תשומת הלב אולי למאפייני מבנה הפנים ואולי גם להבעותיה של הנושאת אותו, כשם שסגנון אישי מושפע מאישיותה של הלובשת אותם ופחות מהבגדים אותם היא לובשת. שימוש נונשלאנטי בווזלין שנדחס לבוכנת פלסטיק צבעונית כאיפור שפתיים – דומה מהותית ותואם במדויק לתרבות צריכת האופנה בה אנו חיים והבגדים אותם בוחרים ללבוש האנשים בעולם האמיתי שסביבנו.
( שפתון ללא אודם - "להיות עם, להרגיש בלי" או להפך ! )

המראה "הספורטיבי", המאפשר "להיות עם ולהרגיש בלי", מתורגם כנראה גם לאיפור השפתיים. למעשה, מדובר בגישה מאוד "צרפתית". האיפור, הבושם או הלנג'רי, אבני יסוד בתרבות הלבוש/טיפוח הצרפתית, הם גם האלמנטים האינטימיים ביותר, שבין האישה לבין עצמה. ככאלה, הם נועדו לספק את העצמי, הם קרובים לו (גם פיזית, במקרה של לנג'רי, מהווים את החיץ בינו לעולם החיצוני) והוא זה שבוחר את מי לשתף באלה. "הלוגומאניה", שהייתה ביטוי למוחצנות של שנות התשעים ותחילת האלפיים, הומרה במהלך העשור הקודם למרדף אחר איכות, אנונימיות מופנמת ומידה מסויימת של מינימליזם. ה"ניו לקשורי", היא הגישה החדשה למותרות, לפיה ערכם של פריטי המותרות אינם נקבעים על פי ערכי החברה, אלא על פי ערכי האדם לו הם שייכים. בדומה לכך, גם השפתון נמצא שם, למרות שלא כל אחד יוכל להבחין בו, הוא מורגש אך בלתי נראה. וכל זאת מתאפשר מבלי לוותר על הריטואל הסדוקטיבי והרגע האינטימי בו האישה מורחת את שפתיה באודם (בלי קשר לצבעו).    

לספורט יש גם את היכולת לטשטש בין המינים. בשונה מהפרומונים, אותם מזריקים גברים שרוצים להידמות לנשים - ספורט, מעלה את האנדרוגנים והם גם אלה שעוזרים לבניית שרירים. המראה האנדרוגני, חזר גם הוא בעונות האחרונות אל המסלולים, כאשר המטוטלת מוטה הפעם לכיוון הגברי , "הטום בוי" אם תרצו– גזרות רחבות, נינוחות ורחוקות מהגוף (ע"ע סלין, פרוהנזה סקולר וקנזו). עולם האיפור בהתאם, מיישר גם הוא את הקו ומוחק סממנים נשיים מפני הדוגמניות המציגות בגדי מתעמלים.  

יום ראשון, 18 במאי 2014

פייטים שחורים

הרבה יותר קל לכתוב על אנשים שאתה בכלל לא מכיר מאשר על אנשים שאכפת לך מהם. מעבר לצורך לרצות, לעמוד בציפיות והרצון לעשות להם טוב, קשה, ואולי אף בלתי אפשרי, לדחוס במילים את כל המחשבות או הרגשות שאתה חש כלפי עבודתם או אישיותם למאמר באורך בר קריאה. ההרגשה היא שמדובר במרוץ בלתי אפשרי, משימה שנדונה מראש לכישלון. ובכל זאת, גם לתפור אינסוף חרוזים על שמלת הוט קוטור זה לא קל, אבל גם את זה עושים. 
(גל בפריז, צילום: עידו זיו)

את גל שנפלד, הכרתי הודות לפרוייקט הגמר שלה בלימודי התואר הראשון בשנקר, אותו כינתה "ROCOCUCU". זה היה ב2011 ואני בחרתי להקדיש לו פוסט (בקישור) כיוון שהיה המוצלח והמדוייק ביותר לדעתי. בהמשך גם פניתי אליה בבקשה להשאיל כמה מהדגמים להפקת אופנה שעשיתי. מאז פרוייקט הגמר שלה בשנקר, גל הספיקה לעשות דבר או שניים ולא מעט בגדים עברו תחת מכונת התפירה שלה (יש שתים, את אחת מהן אפילו נסענו להביא יחד) בדרך לבסס את הקריירה שלה כמעצבת מוכשרת.


   

ROCUCU

"MOI MOI", הוא המותג אותו הגתה גל לפני כשנתיים. השם שמשמעו "אני אני" בצרפתית, נבע מהרצון ליצור קולקציות המבטאות את סגנונה האישי והאופנתי, אך יותר מזה, מאפשר ללקוחות לרכוש טלאי מאישיותה התוססת ואת הדרך הייחודית בה היא רואה את העולם. ראיה זו הובילה אותה לאחרונה לשנות את שמה ל"גאלה שיין" שאת משמעותו והקשרו, כנראה שאין צורך להסביר. מדובר בשם המייצג את הדברים מאחוריהם היא עומדת. כמה שבועות לאחר מכן, החליטה גם "להשיק" מותג חדש בשם "MEWS". את הכבוד להסביר את ששת הפירושים של שם המותג החדש, אני אשאיר לגל, כיוון שכדרכו של כל אדם אלגנטי, גם גל לא שולפת את הדברים מהמותן ומאחורי כל פעולה עומדת מחשבה.

Photography - Guy Nahum Lëvy, Hair + Makeup - Shay Halaly Ziv
Model - Kianne Frankfurt for D E V O T I O N A L Model Management

הקולקציה הראשונה שעוצבה תחת שם מותג זה, עוצבה על טהרת השחור, עם נגיעות של בדים מטאליים כסופים, זניחים במשקלם היחסי, שכן, בזווית מסוימת ותחת תאורה מתאימה גם הוא יכול להראות שחור וגם כי זה נראה טוב יחד. במיוחד על הקולב. היום נראה שהמפלט היחיד מה"סטייט אוף מיינד" הדקדנטי (במובן הפשטני של המילה), העשיר והראוותני בו הייתה לפני שלוש שנים אשר הוליד את פרוייקט הגמר שלה בשנקר, לא יכול להיות אחר מאשר פשטות צרופה. בשחור. מה שהיה נראה אז נכון בזהב, סאטן עם סברובסקי במשקלים כבדים ועיטורי רוקוקו בערמות, נראה היום טוב יותר בבדים ספוגיים נפוחים ולורקס, גזרות בסיסיות וערמות כבדות פחות של סברובסקי, חרוזים או פנינים ועדיין אין נכון יותר, דקדנטי לא פחות ועדיין מחובר לתקופתנו. הבגדים אותם היא עצמה לובשת – שחורים מכף רגל ועד ראש, מה שגורם אפילו לאנשים המעיזים להתייחס אל הצבע השחור כמוקצה מחמת המיאוס – להחוויר אפילו אם הם לובשים כתום אלקטרי, פוקסיה זרחנית או כחול רויאל (כולם יחד). 

ולמה שחור? כי מאז ומעולם הצבע השחור היה מזוהה עם עולם האופנה, כתבי אופנה, קניינים ומלבישים נהגו ללבוש שחור לשבועות האופנה בפריז עוד בשנות השישים או השבעים, בשעה שאיב סאן לורן התעקש להלביש את כולם בגוונים של אבנים יקרות. כך גם כיום. בתרבות בה כל סטודנט לעיצוב אופנה או גרופי אירופאי אחר מנסה להרשים את צלמי אופנת הרחוב על ידי בגדים בשלל צבעי הקשת, ועולם בו דמויות מגוחכות כדוגמת אנה דלו רוסו, על כל גווניה ואאוטפיטיה, מייצגת בצורה מדויקת את האופנה בעשור הנוכחי- השחור הוא הדבר היחיד שנשאר כאל זמני. נצחי. יקר כמו יהלום או מרשים ורבגוני כמו טווס. למרות שמבחינה אופטית מדובר בחוסר מוחלט של צבע, גם לשחור יש אינסוף גוונים (בטוח שיותר מחמישים).  ויוי בלאיש אמר לי פעם בראיון למגזין "בל-מוד" ששחור הוא הצבע האהוב עליו כיוון שהוא הצבע שאדם יכול להיראות בו הכי בולט וגם הכי נעלם, הכי פשוט או הכי זוהר. באופן זה הוא כנראה גם משאיר מספיק מקום לבטא גם את האישיות של האדם הנושא את הבגד, תוך שהוא יוצר מראה מרשים ומתוחכם. 

Photography - Guy Nahum Lëvy, Hair + Makeup - Shay Halaly Ziv
Model - Kianne Frankfurt for D E V O T I O N A L Model Management

אבל אל תשלו את עצמכם בכך שהדברים יישארו כמו שהם לזמן רב - אופנה, פר הגדרה, היא ישות משתנה שמתפתחת ומתקדמת בהתאם לתנאי התקופה, הלך הרוח של התקופה ואופי התרבות. מי שחשב שהמציאו כבר הכל וכל מה שנותר לנו הוא למחזר או לסובב את הגלגל שוב ושוב, צודד באותו הטיעון גם לפני שכריסטיאן דיור הציג את צללית חצאית הפעמון צרת המותן ב1957, שזכתה מאוחר יותר לכינוי ה"ניו לוק". כיאה למעצבת טובה, גאלה ניחנה ב"אינטליגנציה אופנתית", שזו, בין היתר, גם היכולת לחוש את המציאות בהווה ולהתאים אליה את הבגדים אותם היא מעצבת. אין הכוונה לטרנדיות, אלא לעיצוב עכשוי, אחרי הכל מדובר בבחורה שלא הכירה מי היא אנה וינטור עד לשנת הלימודים הראשונה בשנקר. ולמרות זאת, אתם יכולים לסמוך גם עליה שברגע ש"השחור כבר לא יראה לה כל כך חדש", היא תדאג להמציא את עצמה מחדש. הניחוש שלי – הוא שזה יקרה בלבן.

(#סלפי מהמטרו בפריז)
היות ואנו חיים בתקופה בה רבים מאיתנו צורכים את האינפורמציה שלהם על העולם מוויקיפדיה ומבלוגים של אנשים אלמוניים או חסרי השכלה אקדמאית בתחום עליו הם מדווחים (כמוני), אי אפשר שלא לתת את הדעת על הבעייתיות במידת האובייקטיביות של פוסט זה. אני, הכותב,אומנם אדם הקרוב למעצבת בו עוסק פוסט זה, גאלה, אך אינני סובר שדבר זה פוגם במידת המקצועיות בה אני בוחן את עיצוביה. או במילים אחרות, זה טוב לא בגלל שאני אוהב את זה - אלא - אני אוהב את זה בגלל שזה טוב.
  

את הפריטים מהקולקציה האחרונה שלה, תציג גאלה למכירה שתיערך בביתה, אשר הוסב גם הוא על פי אותו קונספט ייחודי; פשט את צורתו הפונקציונאלית כ"בית" ולבש צורה של "שואורום דקדנטי", אבל בשחור (כמובן). אם אתם אנשים סקרניים, שוכרי אופנה ועיצוב, שאוהבים לגלות את הדבר הבא ברגע הזמן הקוסמי בו הוא קורה ולא שנייה לאחר מכן, זהו המקום בו אתם רוצים להיות. אתם יכולים לסמוך עלי.

המיקום – שבזי 56, התאריך 22.5.14 בין השעות 18:00-23:00 וב23.5.14, בין השעות 11:00-16:00.

גם אני אהיה שם. 

יום ראשון, 27 באוקטובר 2013

Ctrl + Z

באופנה, כידוע, יום אחד אתה "IN" ויום אחד אתה "OUT". כנראה שבכל דיון באשר הוא בנושא אופנה, קשה להתעלם בצורה מוחלטת מטרנדים ומגמות. גם הנפשות הפועלות במרחב האופנתי באינטרנט, כמו גם הקולות שהם בוחרים להשמיע, מתחלפים ומשתנים ללא הרף; וכך, את מקומם של הבלוגרים החתרניים שמזהירים ומתמוגגים באושר תוך כדי כתיבת פוסטים על מותו של הפרינט, תפסו לאחרונה עיתונאים בורגניים, המבשרים באינטרנט על מחיקתם של הראשונים מעל לפני הרשת. בכתבה "אלט + קונטרול + דיליט: לאן נעלמו הבלוגים הישראליים באופנה?", שפורסמה בשבוע שעבר בXnet, עוסק איתי יעקוב בהכחדתם האיטית והכואבת של הבלוגים הישראלים שעסקו באופנה. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי כאשר ראיתי את שמי (מאוית כראוי יש לציין) ואת כתובת הבלוג שלי מופיעה בסקירה. סוג של "OUT", ויחד עם זאת, עדיין "IN".

הכתבה, הייתה מעמיקה, מקיפה, מקצועית ועניינית, כמצופה מכל כתבה פרי עטו של איתי יעקוב. את המאמר של סוזי מנקס, אותו מצטט יעקוב בתחילת הכתבה, קראתי, הסכמתי עם כל מילה בו, אך בעוונותי, לא כתבתי עליו. גם עם רוב הציטוטים של "הקולגות" שלי לתחום, הסכמתי, אולם כיוון שמדובר בבלוג זה על  ה"אמירה האישית שלי", דבר החסר כל כך בבלוגספרה המודרנית על פי הכתבה, הרגשתי צורך ואולי אף מחויבות להציג את תגובתי לכתבה בפני קוראי, שלמרות מיעוט הפרסומים, בחרו לשמור לי אמונים. 

במשך 5 השנים (וחודש) האחרונות מאז פתחתי את הבלוג, השתנה לא רק עולם האינטרנט, אלא גם עולמי הפנימי. בנוסף לבלוג, הספקתי להגשים חלומות, לכתוב כתבות (אינטרנט ודפוס), לראיין אושיות, לטוס לתצוגות, להלביש בהפקות אופנה ואפילו להגיש פינה בטלוויזיה. אבל כיצור אורגני הכותב את הבלוג מתוך עניין, תשוקה ואהבה לתחום אותו בחרתי לסקר ללא כל תמורה, עברתי עם השנים תהליך טבעי שנקרא "אבולוציה" (בגילי, יש הטוענים כי השנים בהן כתבתי, הן החשובות בגיבוש הזהות הבוגרת של האדם). הנושאים שגירו אותי, רמת הדיון האינטלקטואלי, או העניין שמצאתי בנושאים פופולארים ואפילו הטעם שלי באופנה עברו תמורות ושינויים במהלך תקופת הכתיבה של הבלוג. חלקם, באופן טבעי, הפסיקו לעלות בקנה אחד עם טעמם או תחומי העניין של קוראיי, ועל אחת כמה וכמה לא עם אלה של עורכי האופנה במגזינים השונים בהם כתבתי, רובם עדיין לא הספיקו ללמוד את מה שאני כבר הספקתי לשכוח. הכתבות והפוסטים המעמיקים, שופעי האינפורמציה על בתי אופנה או ההיסטוריה של הלבוש, איבדו מהרלוונטיות שלהם במידה רבה, לא רק בגלל שהספקתי לכסות את הרוב הארי של הנושאים/בתי האופנה, אלא גם בגלל שרוב צרכני האופנה החלו להתעניין פחות בבגדים ויותר במי שלובש אותם או באופן בו ניתן להיראות כמוהם במאית המחיר. בעולם בו האינטרסים והשיקולים המנחים לבחירת הנושאים בהם ידון גיליון אופנה שואפים אל "הבינוני", מתוך שאיפה ללכוד את המכנה המשותף הרחב ביותר ולרצות כמה שיותר קוראים, אין זה מפתיע שקולות כשלי נכחדים. בזירה המכוונת, הנשלטת היום על ידי תמונות הטמבלרים, הפינטרסט והאינסטגרם, איבדו צרכני המדיה הוירטואלית בתחום האופנה את הסבלנות, כמו גם את העניין בכתבות ארוכות וטקסטים מסורבלים, שהרי התבוננות בתמונה, תחסוך להם לקרוא 1000 מילים. גם סגנון הגלישה הפך למהיר ויעיל יותר על חשבון העומק והפיוטיות של הטקסטים הכתובים, בהתאם.  
עוד לפני שהשכלתי להבין את כל הנ"ל, התחלתי להרגיש כאילו אף אחד לא קורא יותר בלוגים, או לכל הפחות, לא את הבלוג שלי. פעמים אחרות, מצאתי את עצמי מחוסר השראה, נטול רעיונות לכתיבה. תהיתי האם להמשיך "נוע תנוע", בהתעלמות מוחלטת מכל הסימנים מסביב? התסכול מהתעשייה, מהאופנה הישראלית, מקהל הקוראים הישראלי ומהקולגות הלא מקצועיות (בעיקר מגל המצטרפים החדשים לבלוגספרה האופנתית, אך גם מכתבי העיתונות והסטייליסטים השונים), הוביל אותי לטפח מסלולים מקבילים ולהסתמך על עולם האופנה כעדיפות שנייה, כאשר זה מגיע לקריירה ולזמני הפנוי. אם יש משהו שהיה שווה ללמוד מאופן הלחימה של הגרמנים במלה"ע השנייה הוא שאת הכוחות יש להקצות לשטחים בהם המאמץ מניב תוצאות. 

עבור כל מי שדאג, רק אבהיר ואומר שלא, לא פרשתי משום מקום ושום עיסוק, לא מכתיבת הבלוג ולא מכתיבת כתבות. בחרתי להתחיל לדאוג לאינטרסים של עצמי ולספק את הצרכים שלי על פני אלה של אנשים אחרים (בלי לפגוע כמובן באף אחד מהקוראים). במידה מסויימת, בחרתי לוותר על הצורך לרצות ולמלא אחר הציפיות שרבים היו תולים בי או בבלוג שלי. תקראו לזה "פסק זמן", "מסע חיפוש" או כל שם יומרני אחר, מבחינתי אני עושה מה שטוב לי וברגע שיש לי משהו בעל תוכן ומשמעות לומר, אני לא מהסס לומר או לכתוב אותו. בדיוק כמו שנהגתי לעשות בזמן שפתחתי את בלוג זה. 
כאן, אני מרגיש צורך אמיתי וכן להודות ל Xnet שוב, על שאייתו נכון את שמי (!) ויותר מכך, על שדרבנו אותי לכתוב את הפוסט ה13 לשנה זו! 

יום ראשון, 13 באוקטובר 2013

חוויות מהשורה הראשונה של שבוע האפנה בפריז לקיץ 2014

"באופנה, אתה לא מטפס במדרגות, אלא יורד בהן", משפט שאמרה קרין רויטפלד (וצוטט גם בפוסט הקודם) ומתאר את הסדרי הישיבה בתצוגות האופנה, בהן העלייה בהיררכיה מאפשרת מושב במיקום נמוך יותר ולכן קרוב יותר אל המסלול, קרי השורה הראשונה. אבל גם במקרה הזה, יש קיצורי דרך... אז בקיצור, הפוסט הזה יעסוק בדרך הקצרה ביותר להגיע לשורה הראשונה בתצוגה של ג'יאמבטיסטה ואלי, בלי לרדת או לעלות שום מדרגה, אלא באמצעות הליכה בכמה דרכים עקלקלות...

השבוע, חזרתי מפריז, וכמו חובב אופנה מושבע ונאמן, הטיול תוזמן כמובן עם שבוע האופנה (כי יש מקרים, יוצאים מהכלל, בהם "ביזנס ופלז'ר" משתלבים בהרמוניה בלתי רגילה). כמובן שהצבתי לעצמי למטרה ללכת ולצפות בכמה שיותר תצוגות. השלב הראשון היה לקבל (או נכון יותר לבקש) הזמנות מבתי האופנה עצמם מתוקף מעמדי כ"כתב אופנה"/"בלוגר". כך, אגב, בטיול הקודם שלי למילאנו, ישבתי (וגם עמדתי) בתצוגות של ברברי וגוצ'י. אולם כיוון שמותגים רבים אינם נמכרים בישראל, אין להם כל אינטרס לאפשר חשיפה/נוכחות של עיתונות מקומית בתצוגה. בניגוד לשאר העולם, בו מותגי היוקרה בעלי נציגות מרשימה (קרי, חנויות מותג עצמאיות), בישראל העסק עובד בעזרתם של זכיינים המחזיקים בוטיקים שמהווים נקודות מכירה המאגדות תחתן פריטים בודדים של כמה עיצובים (לרוב בכיכר המדינה). את הכרטיסים מקבלים בעלי הבוטיקים (או הקניינים), ואותם הם אוהבים לשמור לעצמם. ללואי ויטון לדוגמה, יש חנות מותג בישראל, אולם הכרטיס שהוקצה לנציגי ארצנו הקטנה ניתן הפעם לעיתונאי אחר, שהספיק לדרוש אותו לפני (ככל הנראה שחר אטואן, הארץ) וזכה לצפות בתצוגה היסטורית ובלתי נשכחת, האחרונה שעיצב מרק ג'יקובס עבור המותג. 

נותרו רק פירורים...

פרט ללואי ויטון, פניתי גם לMAC, שנותנים את חסותם ללא מעט תצוגות נחשבות ואחראים על האיפור בהן, בבקשה לסקר את מאחורי הקלעים, "המקום בו קורה כל הקסם" (וכידוע הינו נושא שמעניין אותי במיוחד). מתוך רשימה של 10 תצוגות מועדפות שהגשתי מתוך האופציות שעמדו בפני (רשימה שהוגבלה גם בהתאם לתאריכים בהם הייתי בפריז), קיבלתי אישור ל4 תצוגות ובהן ג'יאמבטיסטה וואלי, איריס פון הרפן, ויונה ומונקלר גאם רוז'.

אל התצוגה של וואלי הגעתי כשעה לפני ההזמן שבו היא הייתה אמורה להתחיל, כפי שנדרש ממני במייל הרשמי שנשלח לי ממשרד יחסי הציבור הבינלאומי של המותג. המקום- היה מכללה באזור סאן ג'רמן, שמכילה בשטחיה מבנה מרשים (המזכיר כנסיה) שמשמש במהלך שבוע האופנה לתצוגות (ביקרתי שם ב2010 בתצוגה של ולנטינו, כחלק משבוע אופנת ההוט קוטור בעיר). אחת מכיתות המכללה הוסבה לחדר איפור ושיער, שהיו נפרדים ורחוקים כמה מטרים מהאולם עצמו ואזור ההלבשה. כשהגעתי לאזור ה"איפור שיער", לא חיכה לי הנציג של המותג אותו הייתי אמור לפגוש ולכן הרגשתי חופשי להסתובב ולרחרח מבלי לתת דין וחשבון לאיש. האווירה הייתה שלוה בהתחשב בנסיבות. האולם היה מלא במאפרים, מעצבי שיער, מניקוריסטים, צלמים ושאר אנשים שאת תפקידם לא הצלחתי לפענח והתרכזו בעיקר סביב הבר שהוצב בפתח האולם. הדוגמניות היו גבוהות, רזות ואנונימיות, הן היו שקטות וסובלניות בזמן שאנשי הצוות (לעיתים שלושה בבת אחת) עמלו על הופעתן (איפור-שיער-ציפורניים) מה שיצר מחזה שהזכיר לי אינקוויזיציה. בדקות הבודדות בהן קיבלו הפסקה, בדרכן חזרה מהשירותים, הן חלפו על פני הבר, פזלו לכיוון המאפים הטריים, המוזלי או הפיתות (כן, פיתות, עם לבנה ועוף או גבינה שהכינו אנשי הקייטרינג במקום) אך הסתפקו בירקות החתוכים ובפירות שהוא הציע ודרשו מהקהל באולם שלא לתעד זאת בשום אופן. מעצב השיער המפורסם, אורלנדו פיטה, שהיה אחראי על התסרוקות בתצוגה, (אה לה פריזיאן, אסוף-אבל-מרושל), עבד במרץ על הדוגמניות והיה עסוק בהסברים לצוות המעצבים שעבד עימו ("בדרו את השיער אחורה, בצורה טבעית ולא לצדדים", אמר לאחת מהן, ואני הבנתי שהמטרה הייתה ליצור תחושה כאילו הדוגמנית בידרה את שיערה בטבעיות בעצמה ולא באופן מלאכותי). אסיסטנט אפרואמריקאי היה אחראי להגיש לו את הסיכות השחורות או את הספריי המקבע. צוות המאפרים של MAC עמל על איפור הדוגמניות על פי האבטיפוס שצולם על מריה קרלה בוסקונו, שלצערי לא צעדה על המסלול. 

(מאחורי הקלעים- משמאל למעלה, עם כיוון השעון: פלטת הצבעים והאבטיפוס לאיפור כפי שמדגמנת מריה-קרלה, אורלנדו פיטה עובד על השיער, דוגמניות במהלך טיפול 10,000, אוברול איפור-שיער-ציפורניים)

וואלי עצמו נכנס פעמיים לחדר ההלבשה, לבוש בבגדים שחורים ומחרוזת פנינים ענקיות, כהרגלו. בפעם הראשונה הסתובב באסרטיביות בין הבנות, נופף בידיו, נישק באוויר את אורלנדו, הכריז כי אינו אוהב את השיער ועזב בסערה את החדר, מה שהותיר את מעצב השיער נבוך ולחוץ כנושא באחריות לרצות את "הדיווה". מאוחר יותר, חזר המעצב הראשי בליווי המצלמות, הפעם כשהוא מרכיב משקפי שמש ואחריו משתרכת פמליה שלמה שכללה עוזרת אישית (עגולת מימדים וצבועת שיער) וצוות של אסיסטנטים/סטאז'רים שנראה היה כי הקריטריונים היחידים לבחירתם היו – לא מעל גיל 19, לא מתחת לגובה 190, בהירי עור וזהובי שיער (את אותה הסלקציה עברו כנראה גם הסדרנים באולם התצוגה). 
(גם למעצבי על יש נזלת.. המעצב והפנינים- Giambattista Valli)

מהר מאוד הבנתי שאם לא אעשה משהו בהקדם, סביר להניח שלא אראה את התצוגה. ואז, שמתי לב שהמאפרים שליוו את הדוגמניות בשובן מהחזרה הגנראלית נשאו תגי אישור לכניסה אל מאחורי הקלעים. "השאלתי" ברוב חוצפתי תג כזה מתוך ערמה שניצבה מאחורי מאפרת שהייתה עסוקה מידי כדי לשים לב לכך, וברגע שעוצבת הדוגמניות הראשונה נשלחה אל אזור ההלבשה התלוויתי אליהן כאחד מאנשי הצוות. בכניסה ל"מאחורי הקלעים" הצגתי את האישור בגאווה ונכנסתי לאולם צידי שהיה עמוס מתלים וקולבים שנשאו עליהם את דגמי הקולקציה. בכניסה התאגדו התופרות שהוטסו במיוחד מאיטליה יחד עם שאר צוות המלבישים, והיו אחראיות לבצע את כל התיקונים וההתאמות האחרונות, כשלצידן ציוד תפירה, מגהצים וערמות של פרחים זהים לאלה שהופיעו על הבגדים, למקרה שמשהו ישתבש. האסיסטנטים, והסטג'רים הנחו את המלבישות (שהיו מבוגרות יחסית למה שהכרתי מתצוגות קודמות) בשלבי הרכבת הלוקים והתאמת האקססוריז (התיקים והתכשיטים היו מסודרים באופן מופתי על שולחנות נפרדים). הדוגמניות הלבושות החלו להסתדר בכיוון הכניסה לאולם התצוגה על מנת לקבל את אישורו של המעצב הראשי, ואני הבנתי שזוהי שעת הכושר להתחיל להתקדם לכיוון האולם ולדאוג לעצמי למקום בו. הזדנבתי מאחורי מפיקה (שזיהיתי בזכות "האוזניה") שבדיוק נכנסה אל חלל התצוגה מהפתח בו יצאו הדוגמניות מאוחר יותר, חלפתי בביטחון על פני השומר (גם הוא עם "אוזניה") שניצב לצד המפתן הנ"ל ועברתי אל אולם התצוגות שנראה לי בוהק ולבן כמו גן עדן. 

(שורה ראשונה דה-לוקס: מימין עמנואל אלט, משמאל סוזי מנקס)

על אחת הטריבונות הצחורות, כבר ישבה סוזי מנקס והקלידה במרץ על המחשב הנייד שלה, בתנוחה המפורסמת המזוהה עימה, לצידה ישבו הסטייליסטיות המפורסמות מהווג. המיש בואולס בירך כמה מחבריו שישבו בשורה השניה או השלישית, נינה גרסיה שוחחה עם הקנייניות מבגדורף וסאקס, עמנואל אלט, שמכניסתה לאולם לא ניתן היה להתעלם (!), פצחה בשיחות "ביזנס" עם גברים מעונבים בחליפות כחולות, אנה דלו רוסו, לבושה באאוטפיט של טום פורד מכף רגל ועד ראש, פלירטטה עם הצלמים (אך סירבה שאצלם אותה – וזאת רק בגלל ששאלתי, "אחרי התצוגה", ענתה לי), קרלה סוזני הייתה עסוקה גם היא בראיונות עם העיתונאים, ג'יובנה בוטגבילה התלוצצה עם אדוארד אנינפול ואליונה דולסקיה (מייסדת ועורכת הווג הרוסי לשעבר) חיפשה את המקום שלה שניות לפני התצוגה. ביל קונינגהם תר גם הוא אחר מקומו המיוחל, ובעודו משוטט באולם נעמד מולי, העיף מבט, אבל לא צילם (לבשתי, אגב, מכנסי ג'ינס לבנים, חולצה שחורה, מעיל כחול כהה ארוך ונוקשה עם צאוורון פרווה שחור רחב ומלא ונעלי לופרס של טודס). לאחר שסיימתי להסתובב בין ה"סלבריטיז" ולצלם את חלקם, נעמדתי בכניסה יחד עם שאר הקהל שקיבל כרטיסי עמידה. ואז, שמתי לב למושב פנוי בקצה הרחוק של השורה הראשונה. ניצלתי את ההזדמנות וישבתי במקום. עשר דקות ארוכות התפללתי שלא יבוא איש על מנת להקים אותי ודאגתי לבשר על המושב בו זכיתי לכל מי שמוכן היה להקשיב דרך ה"WHATSUP", וגם למי שלא... החלפתי מבטים עם השכנים החדשים שלי, וגם אלה שמעבר למסלול ולא יכולתי להרגיש שייך יותר.


("איפה אפי"- הראשון מהקצה המרוחק של השורה הראשונה משמאל...)

(First Look - Giambattista Valli Spring/Summer 2014)

ואז, האורות התגברו, הפלאשים נדלקו וצעקת קול גברי קראה "להצמיד את הרגליים לספסלים", המוזיקה החלה להתנגן והדוגמניות החלו לחלוף על פני האורחים מלאי הסקרנות. כמה מהאסיסטנטים שישבו לצד פתח הכניסה של הדוגמניות לאולם והבחינו בי קודם בחדר האיפור, הסתכלו על הדוגמניות שחלפו על פניהם בתדהמה שלא נפלה מהתדהמה בה הסתכלו עלי יושב כנגדם בשורה הראשונה. ההרגשה המשכרת הזו מהמעמד, האפילה על המטרה שלשמה לכאורה הגעתי לאירוע – הבגדים עצמם- שהיו מאכזבים מעט. הסגנון היה מינימליסטי, פחות מבחינת הסגנון העצובי, ויותר מבחינת כמות הבדים והחומרים בהם השתמש המעצב. מי שנודע בזכות גזרות הקקון האימתניות שלו והאפליקציות הפרחוניות שהוצמדו לשמלות נשף מפוארות, הציג קולקציה שנשלטה על ידי שמלות וחצאיות מיני (עד מיקרומיני), צבעוניות דהויה ומשקלי נוצה. חלק ניכר מהבדים נראו לי מקרוב איכותיים הרבה פחות ממה שניתן היה לצפות מבדים המשמשים לתפירת שמלות החביבות ביותר על היורשות האירופאיות והכוכבות ההוליוודיות הצעירות, או מכאלה שנמכרות בעשרות אלפי יורואים בבוטיקים וחנויות כלבו בכל רחבי העולם. יחד עם זאת, הצללית החדשה שיצר ואימץ לעצמו וואלי, הרשימה אותי מאוד ויכולתי לדמיין ולראות דרך הבגדים את תהליך פיתוח הגזרות הייחודיות הללו והאופן בו הוא עצמו התפתח כמעצב לאורך העונות (שכן מדובר באחד המותגים החביבים עלי).

(הדוגמניות צועדות אל האור והקהל לא מפסיק לצלם בסמרטפון...)

בתום התצוגה, כבר הרגשתי ראוי למקום בו ישבתי, נעמדתי בתור מאחורי סוזי מנקס, ג'יובנה ואדוארד שחיכו לברך את המעצב, אולם מכיוון שנתקלתי בו כבר בחדר האיפור ואף צילמתי אותו בתנוחה די מביכה, החלטתי לוותר על הברכות ולחיצת היד המסורתית ויצאתי אל הרחוב אחרי סוזי מנקס, בדרכי לבקר במוזיאון אחר ולספר לשאר העולם "מה עשיתי ואיפה הייתי". בעודי צועד עם גו זקוף וצוואר מורם לעבר תחנת המטרו של האודאון, החלו לצלם אותי צלמי אופנת הרחוב שהמתינו בכניסה לאולם מה שהוסיף לחוויה הנעימה.

(ותודה לך קאוקי, מי שלא תהי, על שנבצר ממך להגיע לתצוגה ועל כך שנפל בחלקי הכבוד לתפוס את מקומו של ישבנך בשורה הראשונה בתצוגה של ג'יאמבטיסטה וואלי)


למחרת, הלכתי לתצוגת האופנה האלטרנטיבית של איריס פון הרפרן, שהתקיימה במועדון תת קרקעי כמה מאות מטרים בודדים מהמקום בו לנתי. נכנסתי לאחר שהצהרתי כי הוזמנתי על ידי MAC, והוכנסתי ללא אימות ברשימת המוזמנים. כשהגעתי הבנות היו עסוקות בחזרה גנרלית- מתנועעות לצלילי מוזיקת אלקטרו, בעודן לבושות בבגדי לטקס ושאר בדים מבריקים בגזרות פליסה, מיני או חיתוכים חוצניים, נוסח הנוסע השמיני המאפיינים את המעצבת. צלמי "מאחורי הקלעים" היו עסוקים במלאכת התיעוד, סוזי מנקס, קיבלה כהרגלה מבט מקדים בדגמים ולאחר מכן כולם התבקשו לעזוב את המועדון. אבל היה זה בדיוק אז, שהתעורר בי הצורך ללכת לשירותים... והיה זה גם הרגע בו המעצבת הראשית סיימה את אשר היה לה לעשות שם, כך שזו הייתה התפאורה בה הזדמן לי להיתקל בה במציאות. כשיצאתי מהשירותים של המועדון, העורכים כבר החלו לזרום ולעבור בין הדוגמניות שהתנועעו לקולות מוזיקה גותית. 


Saskia de Brauw for Iris Van Herpen

באולם אליו התנקזו כל האורחים, עמדו מספר דוגמניות שרקדו זו עם זו. אני נעמדתי מול ססקה דה בראו, "ה-דוגמנית" של השעה, וצילמתי אותה מתנועעת לפי הוראות הכוראוגרפים עד שהפסיק אותי אחד הסדרנים באולם. ואז, נכנסה טילדה סווינטון, קורנת, גבוהה, מרשימה ומושלמת בדיוק כפי שהיא נראית על המסך. התיישבה על ספה בקרבת הדוגמניות וצפתה בתצוגה. עבורי היה זה רגע השיא. החלפתי איתה כמה מבטים והרגשתי שמיציתי את המקום.

יום לאחר מכן, הייתי אמור לצפות בתצוגת האופנה של ויונה בפלס ואנדום ולאחר מכן בתצוגה של מונקלר. כשהגעתי למקום הודיעו לי כי אינני מופיע ברשימה וכי אין אפשרות להכניס אותי כיוון שהאולם קטן מאוד ואין בו מקומות לעמידה. באותו הרגע, החלטתי שלא להתעקש. היה זה יום התצוגות האחרון ואני, שהייתי מסופק ומאושר ממה שכן ראיתי ולא ממה שנבצר ממני לראות, החלטתי להמשיך בטיול הפרטי שלי שהיה מהנה לא פחות מלשבת בתצוגות.