אישה אמריקאית- חלום או מציאות?

בשבוע הבא, פתח ב Costume Institute at The Met התערוכה “American Woman: Fashioning a National Identity”,. כ 80 דגמי הוט קוטור ושמלות ערב יוצגו לראווה, כחלק מהתערוכה השנתית הנערכת במוזיאון. השנה, בחר הMetropolitan Museum of Art לעסוק באבולוציה של האישה האמריקאית. התצוגה תתחלק לכמה קפסולות של זמן: הגלריה הראשונה לדוגמה, מלאה בשמלות ראוותניות של Charles Frederick Worth, מסוף המאה ה19. בגלריה השניה תתמקד ב Gibson Girl (שמהווה את אחד האידאלים הראשונים למראה האישה, ואפיינו את שנות העשרים). הגלריה השלישית תכיל אוסף של סרטים המתאר את שחרור האישה החל ממהע"ה ה-1. גלריה נוספת תעסוק בסגנון ההוליוודי המאפיין את שנות השלושים (אותן שמלות ערב ארוכות ונוצצות) וגלריה אחרת תתאר את האישה האמריקאית מהמאה ה19 ועד היום. גבריאל שאנל, מאדם גרה, ג'יין לאנוון, ליברטי, פול פוארו, אלזה שיפרלי ומאדם ויונט הם בין המעצבים ששמלותיהם יוצגו בתערוכה. (מימין: נערות גיבסון, השחקנית אנה מיי וונג, שמלה של לנוון)

כמידי שנה, התערוכה נערכת בשיתוף עם אנה וינטור, "ווג" וCFDA, ותפתח בערב גאלה המהווה גם אירוע צדקה בשיתוף עם אופרה וינפרי, פטריק רובינסון (גאפ) שיערך ביום שני. בעבר, כרטיס לאירוע עלה 5,000$, שהולכים לצדקה. כרגיל, כל הכוכבות ההול וידיות של ימינו, נשות החברה והזמרות המפורסמות יגיעו לבושות במיטב מחלוצותיו של המעצב האהוב עליהן שגם ילוו אותן באותו הערב.
בבואם לתאר את האישה האמריקאית, בחרו האוצרים בתערוכה להתמקד בנשות חברה ושחקניות ידועות. אבל האם זו אכן הדמות המייצגת של האישה האמריקאית הממוצעת? עקרת הבית בעיר הפרברים או האם המתפרנסת מעבודה ב"דיינר" ניו יורקי או בבנק היו ראויות יותר לשמש כמוקד ההתייחסות בתערוכה. אותן הנשים בדיוק שעיטרו מודעות פרסום שם חברות נפוצות ונראו כמו אשתו של השכן או ראש ועד הבית השכונתי. נשות חברה, רעיות נשיאים ויורשות עשירות הן אולי המודל של "האישה האמריקאית" במילניום השני, מושא לקנאה והערצה, אבל האם גם בימים עברו כולן רצו להיות ג'קי קנדי או מרלין מונרו (מד מן), כשם שהיום כולן רוצות להיות פריס הילטון או קרלה ברוני? יתכן שכן, אבל מה שבטוח, אז, בניגוד להיום, אנשים חיו בשלום ובסיפוק עם המקום שאליו היו שייכים. השאיפות של נשים בעבר היו להדביק את פער המעמדות בין גברים לנשים, לחולל שינוי ולקדם את מעמדן, כיום, היעוד שרואות לעצמן מרבית מבנות העשרה הוא להיות מפורסמות, דוגמגישות או שחקניות, מקצוע קונקרטי אינו עולה במוחן בתשובה לשאלה מה תרצי להיות כשתיהיה גדולה?

(סוג אחר של שוביניזם...)

בעבר, גם אם נשים רבות נשאו את עניהן לאידאליים מרוחקים מהן- שחקניות או דמויות מאוירות ודמיוניות- נראה שהגבול בין חלום למציאות היה ברור וחד. כיום, נראה שהתווך הדק שבין שני המדיומים הולך ומטשטש בתפיסה הקולקטיבית שלנו. יתכן וזה גם הגורם לחוסר שביעות הרצון שלנו מעצמינו.

התערוכה“American Woman: Fashioning a National Identity", תוצג ב Metropolitan Museumבניו יורק, בין ה5 למאי וה15 לאוגוסט.

אופיום שיק

הרואין שיק היה "תמצית ההוויה" של שנות התשעים. העונה, ברוח הסמים הקשים, גדולי המעצבים מביאים לנו את האופיום שיק לחורף הבא. צבע הפרג, האדום השטוח, בעל הגוון הכתמתם- קסם העונה למעצבים רבים שזרעו אותו בין הדגמים שהציגו. את השימוש המוצלח ביותר בצבע זה עשה לדעתי קריסטוף דהקרנין, כשייצר מכנסי עור בגוון האדמוני, בגזרה הדוקה על הגוף. הנוכחות והעוצמה ששידרו השתלבו במדויק עם רוחות המלחמה שנשבו בקולקציה. שילוב האדום החייתי בבגדי עור יוצר מראה שקשה לעמוד בפניו, כך, גם טופ העור של בוטגה ונטה מצליח לעורר תאווה.

(בלמן, אלכסנדר מקווין, בוטגה ונטה, פוצי)

כנראה שלא כל אחת תרגיש נוח לבוש צבע כל כך עז ומאוד יתכן כי אין הוא מתאים לכולם. כך, נגיעות של פרג במעיל או בגרביון הנלבש תחתיו כפי שהציע ז'אן פול גוטייה, יהיו הפתרון הראוי למסרבים להפוך לקורבנות הטרנד. תיק אדום של LOEWE או נעליים על עקב עץ של מרני גם הם דרך לחוות את הלהט שבאדום- מבלי להיכוות. צעיף או צמיד באותו הצבע יעשו גם הם את אותה העבודה בדיוק.

(לוהט-דיסקוורד, ורסוס, מרני, לאווי, JPG)

אופנה לכבוד 62 שנים למדינה...

חקי הוא הצבע הישראלי ביותר, כמעט צבר... דמות החלוץ זהוב הבלורית ותכול העיניים העומד על תל ואת חפירה בידו- מצטיר כך בתודעתנו הקולקטיבית. לבוש תמיד במכנסי חקי קצרים החושפים את רגליו השריריות וחולצת כיסים, גם היא בצבע חקי עם שרוול קצר המבליט את שריריו הארוכים.
מדוע נבחר דוקא החקי כצבע הבסיס במדי חיילים, פועלי שדה או חוקרי טבע? אולי בגלל התכונה הנמוכה שלו לסופג את חום השמש (בניגוד לצבעים כהים) ואולי כי הוא משתלב באופן כל כך פסטורלי עם הנוף המדברי הארץ ישראלי והדיונות שטופות השמש. לא סתם מהווה צבע התכלת, צבע שמיים בהירים, שילוב מנצח יחד עם החקי למי שמונוכרומטיות היא קצת יותר מידי בשבילו (למרות היותה עדכנית מבחינה אופנתית). החקי, בתור טוטאל לוק, מעלה בי אסוציאציות מהחוויה שלי בצופים, שהייתה קצרה אך מייצגת והותירה חוויות רבות בזיכרוני.

(פיליפ לים, סלין, סלין, קלואי)

בהווה החקי מקבל אינטרפרטציה חדשה. שתי המעצבות שהשכילו והבריקו בעיצובים בצבע הקלאסי הזה הן כמובן פבי פילו לסלין וחנה מקגיבון לקלואי (השניה הייתה אסיסטנטית של פובי בסלין טרם פרשה במטרה לטפח את התא המשפחתי). חצאיות כותנה קצרות או מכנסיים רחבים וגבוהים, שכמיות בגווני שעם והרבה הרבה פריטי עור בצבע "קפה או לה" הקרוב לצבע החקי. בד הכותנה, ממנו עשויי בגדי החקי היותר מסורתיים, צמא תמיד לגיהוץ. למעשה, ללא מגהץ קיטור ועבודת פרך טרם היציאה עם בגדי החקי מהבית, יהיה מאוד קשה ללבוש בגד בצבע חקי בגאון (למעט היוצאים מהכלל, אבל לרוב, חקי מקומט יהיה נטול שיק).

(דרס ון נוטן, גוצ'י, פראדה, מיקל קורס)

עוד נציג במשפחת הצבעים הזו, גם הוא בעל פוטנציאל להתאקלמות קלה בישראל הוא צבע ה"קאמל", הגמל. את הקאמל ראינו לראשונה אצל דרס ון נוטן בחורף האחרון, בדגם מעיל צמר עליון מגושם שנראה כמו חלוק רחצה, אבל בחורף הבא, מעיל בצבע גמל הוא בגדר "מאסט". מפראדה דרך מייקל קורס, גוצי וסטלה מקרטני, אצל כולם בלט צבע "ספינת המדבר" המזוהה גם עם חברת סיגריות. החקי עדיין היה שם.
הגברים, שלרוב אינם זוכים להשתתף בחגיגה, לא נשארו הפעם מקפחים: אין כמו מכנסי הצ'ינו הקלאסים, כחלק מהמראה ה"פרפי", המופיעים בכל קולקציה אפשרית כמעט. אקנה, דיסקוורד, ברברי ועוד, כולם שילבו את החקי, בין אם זה במראה הספנות, עם חולצות המרינייר או המראה מכנסי הקמפינג הקצרים שהציעו דיסקוורד. ואצל מייקל קורס, מראה הלוחם מימי הביניים זכה לאינטרפרטציה מודרנית בעזרת שריגים עבים וצעיפי צמר רחבים במיוחד.

DITOR'S NOTES:
ולפני פיזור, הערה קטנה: דיון בצבעי כחול לבן יהיה קצת בנאלי מידיי בשבילי, ובכל זאת, הינה שני דגמים מתוך התצוגה של סלין, כחול ולבן, כצבע הדגל. עוד דגם אחד, פרי מוחה הקודח של מקגיבון לקלואי, המזכיר בצורה מובהקת טלית, גם היא קשורה לדגל ישראל כמקור השראה לעיצוב הנבחר (אולי אפילו יותר, בתור היותה סממן תרבות יהודית).

תשתדלו לשמור על החקי נקי ב"ברביקיו" (לא מנגל) של היום...
חג עצמאות שמח!

פעם הכל היה אחרת...

אומרים לנו ש"פעם הכל היה אחרת". בזיכרונם של המבוגרים מאיתנו, העבר מונצח כתקופה אידילית העולה על זו הנוכחית. אפשר לראות את זה בכל תחום, אבל באופנה, העוסקת כל כך הרבה באזכורים של העבר ושילוב אלמנטים ממנו בהווה, הסוגיה הזו בולטת יותר מכל.
האנשים שגילם מעל שישים כיום, היו אלה שחיו את שנות השישים בצעירותם. בשיא פריחתם היה להם העונג לחוות את אחד העשורים שקידש יותר מכל את ההופעה החיצונית: הלבוש היה מוקפד ומסעיר בשל מכלול הסגנונות המעניינים שהופיעו אז באופנה ומשטריי הטיפוח ועיצוב השיער היו חלק מהשגרה היום יומית. אולי בעקבות האופוריה של החיים אחרי עשור ללא מלחמות עולם.
האם זה אומר שאז היה יותר טוב מהיום? התבוננות לעבר מסתמכת על זיכרון, שאצל רובינו הוא דיי סלקטיבי. מתוך צורך הישרדותי, המוח האנושי נוטה להטמיע את הזיכרונות הטובים ולהבליע או לטשטש את הזיכרונות הפחות נעימים, אחרת איך נמשיך הלאה? כאשר אנו מסתכלים על תקופות קשות ברטרוספקטיבה, נראה לנו שלא היה נורא כל כך... האופנה של היום יותר מרגשת, מאתגרת, מתפתחת וסוחפת מאי פעם. מגוון הסגנונות והתהליכים הייחודיים לתקופה של העשור הראשון בשנות האלפיים ומשפיעים כמובן על האופנה, הם שהופכים אותה לכזו.

(תמונות מהבלוג של מר. מורט)

בלוגים הם מדיה חדשה יחסית שקמה וכמוה העניין ההולך וגובר בלבוש של האנשים היום יומיים שהולכים לידינו ברחוב. שני בלוגים נושקים לנושא העבר בהווה: הראשון, מר מורט, הנכתב ע"י מרדכי רובינשטיין, שנהנה לצלם את ההולכים ברחוב ומתייחס ללבושם בבלוג שלו. בשאר שעות היום, הוא עובד עם אנדי ספייד. הבלוג עוסק בסגנון הלבוש הניו יורקי שהוא מעיין תמהיל של סגנון פרפי מחוספס המורכב מבגדי פועלים או "חוטבי עצים" והשפעות אינדיאנים- חולצות פלאנל משובצות וסוודרים של ראלף לורן. רובינשטיין, מצלם לעיתים רבות אנשים מבוגרים ומבליט את הדגש שהם מעניקים לפרטים הקטנים במראה שלהם. הוא מעריץ בדי צמר עם דוגמאות פפיטה, שבצות או שיני מסור ואוהב נעליים ישנות עם "אופי" או תכשיטי זהב בסגנון ארט דקו ונובו.

(תמונות מהבלוג "גיל מתקדם")

הבלוג השני, Advanced Style, של ארי סט כהן, מצלם רק אנשים מעל גיל שישים. מדי פעם אפשר לתפוס קצת מרוח החיים שלהם ותשוקתם לעיצוב, אומנות ואופנה בסרטוני הוידיאו שהוא מעלה לבלוג שלו. רוב הנשים בבלוג עונות לשמות עם צליל יהודי (כמו שושנה או ציפורה) כולן בעלות סגנון אקסצנטרי אך בעלות מזג חמים ומסביר פנים. האאוטפיטים של מצולמיו של כהן, מתאפיינים בצבעוניות עזה ושילובים נועזים- דבר שנכון לסגנון הלבוש של הרבה מבוגרים. יתכן והבחירה בסגנון זה היא הנסיון של הלובש אותם למשוך תשומת לב, מעין זעקה להחזיר את חדוות בנעורים שאבדה (אופציה נוספת יכולה להיות איפור כבד וכו').

( אנה פיאג'י, גב' רמיסוני, קרל לגרפלד, איריס אפפל)

בל נשכח, שרוב אושיות האופנה בצמרת הן אינן פרגיות צעירות, גרייס קודינגטון, אנה פיאג'י, קרל לגרפלד גם הם דוגמאות לאנסים עם סטייל בגיל מתקדם. תענוג להרחיב אופקים ולהתבונן באנשים מבוגרים לשם שינוי, מתוך הכבוד הראוי להם והניסיון להבין את הסגנון והפרספקטיבה שלהם לעולם בו הם חיים: עולם המקדש את הנעורים ובז לזקנה והופך את המבוגרים לכל כך לא רלוונטיים. הבלוגים הללו הם הוכחה שלגיל אין שום משמעות.

נוצה?! על שום מה?

כיצד הפכו נוצות לפריט החובה בכל מלתחה בעונה הבאה?
נוצות, אותו רכיב בפלומת הציפורים, היה נחשב בילדותינו לדבר שאסור לגעת בו. "איכס, זה מעביר מחלות", היה אומר קולו של המבוגר האחראי ברגע שהיינו ניגשים לגעת בנוצות יונה או תרנגול. אבל אולי החיפוש אחר חומרים מעניינים ומרגשים לעצב עימם או המרדף אחר חומרים טבעיים, הם שהביאו את הנוצות לכל כך הרבה שמלות בקולקציות החורף הבאות. יתכן וזו האובססיה לפרווה, גם היא חוזרת ובגדול- שמעניקה לגיטימציה לשימוש בחומרים מהחי, במיוחד כאלה שאינם דורשים המתה מכוונת של בעלי חיים לשם השימוש בהם.

(אן דמולמיסטר, דיסקוורד, לנוון- המראה הקודר)

הנוצות תמיד היו שם, בצורה מובלעת שכזו: בשולי המגבעת או בעיטורי סיכות דש. הרבה מעצבים השתמשו בהן בעבר, כולנו זוכרים את שמלת הנוצות שעיצב גוטייה ב1998 לדנה אינטרנשינל, אותה לבשה לאחר שזכתה באירוויזיון. גם מעצבים כמו קסטלבלז'ק או מניש ארורה נוהגים להשתמש בה מידי פעם, אבל הנוצה מעולם לא תפסה את מרכז הבמה, כטרנד מובהק לחורף הבא. על המגמה בישרו לנו בזארה בחורף האחרון, כאשר הופיעו בקולקציית הרשת המציעה בגדים "ברוח מעצבי העל" עליוניות וחצאיות מנוצות.

בעונות קודמות או לאלטרנטיבה הקלאסית, עיקר השימוש בנוצות היה נוצות יען המעניקות אווריריות אלגנטית ויוקרה בלתי נדלית לעיצובים שהן משולבות בהן. הן נהגו להופיע בצבעים ניטרליים של בג' ואופוויט או פסטליים כמו ורדרד או סגלגל. העונה הופיעו גם נוצות נוקשות, של ציפורים ובעלי כנף פחות אקזוטיים, בצבעים כהיים עם ברק מטאלי כסוף או ירקרק. המראה העונה מקבל צביון יותך מלנכולי ומחוספס, אפל שכזה.

(לנוון- נוצות עם ברק אפל מול קלילות נונשלאנטית)

צמד האחים, דין ודן, הציגו לדי סקוורד מחוכים מעוטרים נוצות אדומות במראה יוקרתי ונשי, ואילו אן דמולמיסטר אספה נוצות תרנגול, עם גוון ירוק מתכתי ובוהק ויצרה מעין אפודות ממוגנות ווסטים עמוסים בנוצות או צווארונים מינימליסטים יותר- כחלק מהמראה הקודר והאפל המאפיין את עיצוביה. גם בלנוון הנוצות שימשו ליצור אוירה קודרת שיצרה את מראה "אשת עורב": נוצות שחורות עם הבלחות של נצנוצי זהב התכשיטים יצרו מראה אקלקטי ומעט מורבידי. אלבז שילב נוצות מסוגים שונים בגוונים כהים על פאנלים של שמלות, שרשראות ותיקים.

(גוצי', אמיליו פוצי ומקווין- עושר של סגנונות)

חצאיות מנוצות יען, תמיד היו פק"ל בקולקציה של ג'יאמבטיסטה ואלי, ששילב אותן גם לחרף הקרוב, כפי שעשה בקודם. אצל מקווין הנוצות קיבלו מקום של כבוד וטיפול מלכותי- ונצבעו בצבע זהב, עבור מעיל צמוד בעל צווארון גבוה ושולבו גם בתסרוקות הדוגמניות. בגוצי, נוצות יען יצרו מראה נובורישי של נערת רוק שעיטרו את אזור הכתפיים והשרוול, בדומה לשמלות שעיצב פטר דונדס לאמיליו פוצי ויצרו את אותה תחושה של עושר ראוותני ופרחי מעט.

המלחמה האופנתית בין המדיום מודפס לאינטרנטי-התחממות הגזרה!

המאה ה21 מתאפיינת בשני דברים: מהירות ושיתופיות. הכל סביבנו מתפתח ומשתנה כל כך מהר שאנו כמעט ולא מצליחים לתפוס מה מתחולל בקרבנו. הכוונה כמובן לטכנולוגיות החדשות ולתהליכים המכוונים והאינטרנטיים שמקיפים אותנו בכל רגע נתון ולכל מקום.
רשתות חברתיות, פורומים, צ'טים, דואר אלקטרוני, אינם רק נחלתו של המחשב הנייח. בעבר היה רק אחד כזה בבית, וכולנו חיכינו בתור לזכות לשחק בו "בומבר" או "פופקורן". כיום, העולם הוירטואלי שלנו מלווה ואופף אותנו בכל מקום: לכל אחד יש מחשב נייד, איפון בלק ברי או פלם שמחבר אותו בכל רגע נתון לאוסף החברים שלו בפייסבוק ומקשר אותו עם כל ציוץ שלהם בטוויטר. לרבים מאיתנו יש "חברים" שאת פרצופם אנו לא מכירים (פרט לתמונת הפרופיל) ואת חלקם אפילו לא נוכל לזהות ברחוב (אותו מרחב ציבורי מחוץ לדלת השער של בניין המשרדים או מעבר לחצר הבית). האנונימיות והריחוק לעולם לא היו חלק בולט מההווי היום יומי שלנו כמו היום.
בלוגים נוצרים ונעלמים ואז עושים קמבק כל יום, ובלוגרים יש מכל הגילאים, המינים והצבעים. העיתונות המודפסת נכנסת לחובות ומתקשה להתמודד מול יכולת העדכון וכושר הרלוונטיות של בלוגרים בעולם. פעם, כדי להיות עיתונאי הייתה צריך ללמוד תקשורת או ספרות, היום, הכישרון הטבעי הוא שהופך אותך לכותב מוכשר והיכולת שלך להיות מחובר לרצון של הקוראים שלך, הופכים אותך לעורך בלוג מצליח. ההצלחה נמדדת כמובן על פי מספר הכניסות שהפכו לאמת מידה מקובלת ממש כמו "פיפל מטר" או הרייטינג של הטלויזיה ומספרי מכירות התקליטים במוזיקה. היום, עבור כמה קולגות מצליחות שלי, "בלוגר" זה לא רק תחביב, אלא הגדרה ברובריקה המתאימה ל"מקצוע"! בעיניי, היכולת להתפרנס מכתיבה היא דבר עילאי, בטח כתיבה לא ממוסדת, עצמאית ובלתי תלויה בשיקולי עיתון והוצאה לאור, פוליטיקה ואינטרסים כאלה או אחרים. זה המשמעות של INDE אמיתי!
לא פלא שהצלחה זו של נערות בנות 18 ללא ניסיון קודם בכלום וללא רקע אקדמי מרגיזה את השיכים "לעולם הישן" בעיתונות הכתובה. אבל ההצלחה היא לא הדבר היחיד שנהיה קל יותר. גם גניבת הזכויות. צלמים המעלים את התמונות שלהם לרשת מתעוררים לגלות אותם במגזינים ממוסדים, נושאים ורעיונות שדנים בהם בלוגרים הופכים לכתבות נושא במגזינים ופסקאות בתוך כתבות בעיתונים יומיים. הכל הפך לפרוץ. כמו האנשים המצלמים את תמונתך ללא רשות, ומשתמשים בה כרצונם, כך גם הקניין הרוחני (כתיבה) הפך לפרוצים ומותרים לכל.
אופנה היא אחד התחומים הראויים ביותר לדיון בצורה המכוונת, כמו זו של בלוג. הדינמיות העצומה שמאפיינת את עולם האופנה ומתבטאת בתנודתיות של טרנדים ומגמות ראויה לדיון בפורמט כמו בלוג המתעדכן לעיתים תכופות. היום, הדבר בולט יותר מתמיד, עוד בטרם הדוגמנית האחרונה עוזבת את מאחורי הקלעים של התצוגה, תמונותיה כבר עולות על האתר, ובגדי המעצבים שיגיעו לחנויות רק בעור חצי שנה, כבר יופיעו חודשים רבים קודם לכן "ברשתות האופנה המהירה".

ואיך בכלל הגענו לדיון הזה בבלוג שעוסק באופנה?
אחד הקוראים הפנה את תשומת ליבי לכתבה שהתפרסמה בעיתון "לאשה". בכתבה מספרת יפה עירון קוץ על מאבקי הכוחות שבין כתבי עיתונות ועורכי אופנה לבין הבלוגרים שתפסו תאוצה והצליחו להטביע את חותמם בזירה האופנתית ככוח קניה ומגדירי דעת קהל. בהתאם לכך, הם מוזמנים לפרזנטציות, השקות ותצוגות אופנה בתקווה שיסקרו את האירועים ממש כמו העיתונות הכתובה. הכתבת דנה בטאבי, בלוגרית מצליחה בת 13 ובאופן בו היא מוציאה עיתונאי אופנה מוכרים מדעתם. חלק מאנשי התעשיה מכבדים ומכירים בכוח הבלוגרים ואחרים מתעלמים מהם בהפגנתיות. אספר לכם (מה שלא כתוב בכתבה) שבעונת התצוגות הקודמת, כאשר הושיבו את "בריין בוי", בלוגר מצליח ממנילה) בשורה הראשונה לצד מריו טסטינו (צלם אופנה) אנה וינטור והמיש בולס, הוא זכה לכמה "כתפיים קרות" ו"פרצופים חמוצים" מטסטינו שלבסוף החליט לעבור מקום, את אותו הדבר חווה גם טומי טון (הבלוגר מאחורי ג'ק וג'יל).
בכל אופן, הכתבת ציטטה תגובה שלי לאחד הקוראים שהגיב "בחמיצות" על שיתוף הפעולה בין בלוגרים ואירוקה. לא ביקשו את הסכמתי, לא ידעו אותי על הכתבה ואפילו לא פרסמו לינק לבלוג שלי. משפטית, יש לי עילה לתביעה. הזכויות שמורות לי. ובכל זאת, קורא אחד אנונימי מצא אותו, ואני הרווחתי קורא חדש. סביר להניח שגם עירון קוץ, קוראת נאמנה של בלוג זה, כיוון שהדברים שפורסמו הן "תגובות" שלי, הדורשות כידוע לחיצה על הקישור ורצון להתעמקות. במחשבה שנייה, אולי זו היא שהשאירה את ההודעה המקורית שזכתה לתגובה שלי? (הלו?! חדל פרנויות לאלתר!!)
ובאשר לכתבים ולעורכים הממורמרים מהצלחתם של הבלוגרים: היו פתוחים יותר כדי לקבל את השינויים המתחוללים בעולמינו. קבלה והכרה בתהליכים חברתיים ותרבותיים היא לא רק חלק מעבודתכם, אלא מחויבותכם. נסו להפיק ממנה את המירב ולרתום אותה לתובת המו"ל או העיתון שאתם עובדים עבורו.
ותמונה אחת לסיכום:

3 בלוגרים במחווה לתקרית הלא נעימה של טבי, הכובע והעורכת (ראו כתבה)...הומור זה מנגנון ההגנה המתקדם והעילאי ביותר. עיתונאים יקרים, נסו לאמץ אותו בשילוב עם רוח קלילה יותר והרבה מצב רוח טוב.