קוקו שאנל נולדה לזוג הורים עניים ואיבדה את אימה שחלתה בדלקת ריאות בגיל 12. אביה, שהיה רוכל פשוט, פיזר אותה ואת ששת אחיה בבתי היתומים ברחבי צרפת. היא מתוארת כבעלת טמפרמנט חריף, מלאת מרץ, שנהגה להקיף את עצמה בשקרים: הסתירה את שורשיה והכחישה מכל תוקף את עברה האמיתי (בתעודת הלידה, נרשם שם משפחתה כ"שאזנל", דבר שהקשה על היסטוריוני האופנה להתחקות אחר מקורותיה וזהותה), הסתירה את שורשיה, העובדה שגדלה בבית יתומים או את עברה העני ונהגה לומר שגילה צעיר ב10 שנים מגילה האמיתי. לטענתה, "קוקו" היה שם החיבה שהעניק לה אביה, למרות שהיסטוריוני האופנה סוברים כי מדובר בשמו של כלב בשיר שנהגה שאנל לשיר בתקופת נעוריה, כשהייתה זמרת קאן קאן. אחרים סוברים כי מדובר בקיצור המילה "Coquette", שמשמעה "Kept Woman".
רבים זוכרים את קוקו שאנל כפמיניסטית, הראשונה שהציעה באופן מהפכני את המכנסיים כפריט הרלוונטי גם למלתחה הנשית ושחררה את האישה מהמחוך כאשר החלה לעצב שמלות בעלות גזרות ישרות, רחוקות מהגוף, משוחררות וחופשיות יותר בתחילת שנות העשרים לאחר שהטיפה ללקוחותיה להיפטר מהמחטבים המיושנים. הצללית שיצרה נתנה ביטוי למימדיה הטבעיים של האישה מבלי לכלוא אותה בחצאיות ארוכות ובמחוכים. קרדיגן הצמר הארוג, חולצות הפסים ושריגי הגולף הפשוטים שיצרה, היו הפריטים הבסיסיים שלטענתה הכרחיים בכל מלתחה. היא גם הייתה בין ראשוני המעצבים שהחלו להשתמש בבד הג'רזי, (סוג טקסטיל גמיש, נמתח וזול שעד לאותה העת היה נפוץ בעיקר בתעשיית ההלבשה התחתונה לגברים), ועיצבה ממנו מקטורנים עבור נשים בהשראת המקטורנים של אחד ממאהביה. אולם למרות שעיצוביה גילמו בחובם את עקרונות האנדרוגיניות החלוציים, תפיסת החיים האישית של שאנל הייתה פרימיטיבית ושמרנית. את קריירת העיצוב המצליחה שלה, ביססה שאנל על מרצם והונם של מאהביה לאורח השנים. קשריו של האחד שילבו אותה בחוגים האלטיסטים בפאריס וכספו של האחר קנו לה את האטלייה הראשון שלה ב בRue Cambon 31, פריז (כמעצבת כובעים). המאהבים הבאים, המשיכו לתדלק בכספם וקשריהם את מפעל החיים של הגברת שלא בכדי נקראה "אישה שמורה". לבסוף, היא הפסידה את כל מפעל חייה ונותרה עם נתח זעום של 10% בודדים מבית האופנה הנושא את שמה.
(שאנל מקשקשת קצת על אופנה... לא צריך להבין צרפתית כדי לספוג קצת מהטמפרמנט והאדיטוד)
שאנל נהגה לומר כי נשים נראות תמיד "אובר דרסד" אך לעולם אינן אלגנטיות מספיק. היא צודדה ועודדה את לקוחותיה לענוד תכשיטים מזויפים, עשויי פנינים מלאכותיות וקריסטלים זולים (אותם לבשה בעצמה) והנחתה אותן להסיר פריט לבוש אחד כאשר הן מביטות על עצמן במראה לפני שיוצאות מביתן. לטענתו של אלכסנדר ווסילייב, היסטוריון ומרצה אופנה, את עיצובי התכשיטים שלה, העתיקה שאנל מהסיכות שענדו לראשן כמה מהעובדות הרוסיות שלה שהשתייכו למשפחות אריסטוקרטיות ונמלטו לפריז לאחר רצח הצאר.אולם למרות כל הלכלוכים והסיפורים על אישיות גבולית בעייתית, שנהגה להתחצף ללקוחותיה ולרדות בדוגמניות שצעדו עבורה או בתופרות שעבדו עימה, מדובר בגאונה אמיתית, פרסונה אצילית מלאת תושייה שהצליחה לבנות את עצמה מכלום ולהמציא את עצמה כאחת הדמויות המוערצות בהיסטוריה יותר מפעם אחת בחייה. בתקופת מלה"ע השנייה, נאלצה שאנל לסגור את סלון העיצוב שלה ברו קמבון והסתגרה בסוויטה שלה במלון הריץ' הצרפתי. לטענתה, לא היה זה הזמן להתעסק באופנה (בתקופה זו, הספיקה להסתבך בפרשיה מדינית, נאסרה ואף הואשמה בריגול לטובת הנאצים). לאחר המלחמה, בשנות החמישים, חזרה לסצנת האופנה הפריזאית (שנשלטה על ידי קוטוריירים כמו כריסטיאן דיור וכריס טובל בלנסיאגה) אך הצליחה להתרחק מהסגנון האולטרה-נשי ששלט בתקופה ולהגדיר צללית חדשה וישרה יותר בעזרת חליפות הטוויד שעיצבה.
קוקו הייתה גם הראשונה לזהות את הפוטנציאל שבתעשיית הבישום, כשרקחה ב1921 את הניחוח 5°N CHANEL, אשר ממשיך להיות הבושם הנמכר ביותר בעולם עד היום (הבושם החל כמתנת קריסמס עבור 100 הלקוחות הנבחרות של שאנל והיא עצמה נהגה להתיז אותו על כל דבר סביבה, החל ממטפחות הכיס ועד לאח, אותו הייתה מבעירה בעזרת הבושם). "אישה ללא בושם, לעולם לא תהיה נאהבת", היה אחד המשפטים המפורסמים ששימש את המדמואזל לשיווק הבושם וניגן על מיתרי הצורך של האישה להרגיש נזקקת. חיבתן של הכוכבות ההוליוודיות (כדוגמת מרלין מונרו) לניחוח לא הזיקה גם היא. כיום, בושם זה לא רק שמהווה חלק נכבד מנתחי הרווחים המחזיקים את המותג (שמעולם אינה חושפת את שווי מניותיה), אלא גם הצדקה קיומית לחווה חקלאית שלמה בצרפת, Le petit Campadieu (חווה קטנה של אלוהים), המספקת 25 טונות פרחי יסמין ו50 טונות ורדים עבור הבושם האגדי.
כיום, ממשיך המותג של שאנל לחיות ולבעוט גם לאחר מותה תחת ניהולו האומנותי של קארל לגרפלד (שהואיל לפרוש מבית האופנה "קלואי" ב1983על מנת לקבל לידיו את מושכות בית שאנל). לגרפלד, הצליח להבעיר מחדש את תשוקתם של חובבי האופנה ברחבי העולם כלפי המותג והפך את בית שאנל שנותר מנומנם קמעה לאחר מותה של מיסדתו ב1971, לנחשק בשנית. ההבנה העמוקה של לגרפלד לגבי תרבות ההווה ותעשיית מוצרי היוקרה הם אלה שהנחו אותו להשתמש באלמנטים קלאסיים המזוהים עם שאנל ולהפוך אותם לאובייקטים המשתלבים בעיצובים עכשוויים. כך, המס' 5, לוגו ה C הכפול, בדי הטוויד (שממשיכים להיטוות עד היום על ידי מדאם Puzieux, איכרית קשת יום המתגוררת בפרברי פריז והכירה בעצמה את שאנל בצעירותה), פרחי הקמיליות (הפרח האהוב על שאנל) ואפילו בקבוקי הבושם, מוצאים עצמם בעשרות וריאציות על בגדים, אביזרים ותכשיטים שהוא מעצב עבור המותג. וכל זאת תוך כדי שהוא מטביע את חותמו ומתרגם את מראהו שלו עצמו אל הקולקציות הצועדות על המסלול, ממש כפי שעשתה המדמואזל בעצמה.
הכתבה, בליווי הפקת האופנה מהפוסט הקודם, פורסמה בגיליון אוגוסט 2012 של המגזין "Belle Mode".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה