תקופות החגים,
ידועות כ"Stress
Factor" שאנו נאלצים להתמודד עימו בעל כורחינו. הם משבשים את השגרה ומציפים אותנו בשלל ארוחות
משפחתיות או מפגשים טרחניים עם קרובי משפחה וחברים רחוקים. יתכן ו"הלחץ" המיוחס לתקופה זו הוא הצורך לעמוד
בציפיות, לענות על שאלות מביכות, כאלה שכופות עליך להתבונן על עצמך מהצד ולתת דין
וחשבון לאנשים שלרוב, התענינו בך מלכתחילה רק על מנת לספק את סקרנותם האווילית ותו
לא. עבור אנשים עם משפחות מצומצמות, תקופת החגים עשויה להיצבע בגוונים קודרים של
בדידות, דבר שמועצם על רקע "האחדות משפחתיות" שמפגינים האנשים מסביב. לא
סתם, תקופה זו (שסביב ראש השנה או פסח), נחשבת לתקופה עמוסה מבחינת מספר הפניות
לשירותי בריאות הנפש (בארה"ב או באירופה, התקופה המקבילה היא הקריסמס).
כמובן, שלכל אינדיבידואל
שחווה את תקופת החגים (באופן מודע או לא) כסטרסור מסגל לעצמו את דרכי ההתמודדות
המתאימות לו; יש שמתבודדים, אחרים משוועים לחברה. "COMFORT FOODS", הוא מונח שגור, שוודאי
מוכר לכולכם ומתאר את המזונות שאנשים פונים אליהם בעת משבר ומתאפיינים לרוב בהיותם
עתירי קלוריות, רוויי שומנים ועשירים בפחמימות פשוטות. מזונות שביכולתם להאפיל על
כל תחושה, מרה ולא רצויה ככל שתהיה. למעשה הארוחות הדשנות מושתתות כחלק ממסורת חגי
ישראל, סוג של "בילד אין". אפשר לתמצת את החגים היהודיים על פי העיקרון
"רצו להרוג אותנו, לא הצליחו- עכשיו בואו נאכל", סוג של צורך השרדותי אם
תרצו.
COMFORT CLOTHING"",
הוא אולי המקבילה מעולם הלבוש, והיא מתארת את הבגדים אליהם אנו פונים על מנת לנחם
את עצמינו. הבחירה עשויה להיות אינדיבידואלית. אצלי לדוגמה, בשעות עצבות מתעורר
הצורך ללבוש חלוק או מעיל. יתכן ובפעולה/תכלית העוטפת שלהם שמהווה חלק מהפונקציה
של הבגד, מצליחה לנחם אותי. אבל יותר מאשר בגדים עצמם, מתעוררת אצלי התשוקה (או
הקרייבינג) ללבוש חומרים/טקסטילים ספציפיים כדוגמת פרווה, בדי סאטן קרירים או בדי
משי (או דמוי משי) חצי שקופים שמתנופפים על הגוף, בדים ספוגיים רכים שמעניקים לו
צורה נוקשה ועוד. אני מכיר גם אנשים שמתנחמים בעזרת בדים נוצצים, עמוסי פאייטים או
חרוזים...
(COMFORT FOOD" AS PANTONE'S COLOR CHART (By David Schwen"
שבוע האופנה בניו
יורק שנחתם רק לפני כמה ימים, היה גם הוא עמוס בבגדים שהיו עשויים משפע בדים
"מנחמים". יתכן והזעם של הקהילה היהודית, המהווה חלק משפיע ומשמעותי
מעולם האופנה האמריקאי (ובכלל), על כך ששבוע האופנה מתקיים בתקופת חגי תשרי, הייתה
קשורה לכך. מארק ג'יקובס הציג עבור המותג "מרק ביי מרק" מכנסיים עם
חגורת גומי (בגזרת טרנינג), שמלות וחליפות עשויות סאטנים מבריקים. פרוהנזה סקולר, יצרו בגדים עשויי ז'מש בצללית ארוכה
שהתנענעו באופן אצילי על גופן של הדוגמניות שצעדו על המסלול. ריד קרקוף, עיצב קולקציה נהדרת, עשירה בחצאיות, חליפות ועליוניות
(ללא צווארונים מכופתרים) משכבות בדי סאטן, שיפון וסריגים דקים בגווני קרם, לבן
ואוף-וויט, מעוררי כמיהה כמו גלידת וניל וקרירים כמו מגע הכף הנושאת אותה. שמלות
סאטן בגזרת מעיל טרנץ' נטול שרוולים מהקולקציה של המעצב בלטו בין המבחר וככלל, מדובר
בקולקציה שתהפוך את האלגנטיות לתכונה קלה ללבישה, פשוטה ליישום ובעיקר, נוחה
במיוחד, עבור כל מי שתבחר ללבוש אותם.
(ALTUZARRA, PRABAL GURUNG, MARC BY MARC JACOBS SPRING/SUMMER 2014 COLLECTIONS)
חצאיות העיפרון עם
השסע הגבוה + אופציית שריכה/קשירה הפיחו נונשלאנטיות של יום חולין בקולקציה של
ג'וזף אלטזורה, בין אם הוצגו על המסלול בשילוב עם חולצות צווארון מכופתרות או עם
סריגים חתוכים בצידיהם. הטוטאל לוק בהשראת קרין רויטפלד, שהמשיך גם מהעונה הקודמת,
היה "מנחם" כמו חמאה וסוכר על פחזניות מזוגגות קרמל וממולאות קרם פטיסייר.
אלכסנדר וואנג, שבחר העונה לשלב את הלוגו שלו על פריטים רבים מהקולקציה, (ואני
חייב להודות שאכן לא קשה למצוא נחמה רק בזכות במחשבה/ידיעה שאתה לובש משהו מבית
המעצב הצעיר והמוכשר), הציג סט של חצאית קצרה וחולצה מכופתרת בצבעי פסטל עם
דוגמאות פסים שנראו קלילים כמו פוך ומזמינים במיוחד כמו פיג'מה. פרבל גורונג הציג
קולקציית "פופ-ארט" עשירה בשמלות וחצאיות ארוכות שנגמרו באמצע השוק
עשויות סאטנים בצבעים עזים ובלקוסט יצרו מקטורנים עשויי שיפון חצי שקוף.
(LACOST, ALEXANDER WANG, PROENZA SCHOULER, REED KRAKOFF SPRING/SUMMER 2014 COLLECTIONS)
אלה השקועים עמוק
ב"הולידיי בלוז", יוכלו להתעודד בעובדה הפשוטה שכל תקופה מגיעה לקיצה.
וכשזה יקרה, רק במקרה, יתחיל גם שבוע האופנה בפריז וכולנו נוכל להמשיך לאכול תצוגות ולצפות בקרואסונים.
*הערה: נכתב ביום כיפור...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה